הכסא החשמלי

זה התחיל בערך לפני שבוע. הרגשה לא נעימה שזהו, הגיע הזמן. כמה שניסיתי לדחות את הקץ, ההרגשה רק מתגברת. אין מה לעשות.

בסופו של דבר נקבע התאריך הגורלי. בחיל ורעדה התחלתי לספור אחורנית את הימים, את השעות את הדקות. אני ממש לא רוצה לעלות על הכסא החשמלי, אבל אין מנוס מהעונש הזה. זה נגזר עלי מכוח עליון, ואין בכוחי לשנות את הגזירה. בסופו של דבר, אני יודע, אני יעלה על הכסא המחושמל במוקדם או במאוחר, תוך תחינות מבורא עולם שכל התהליך רק יעבור בשלום, שהמעבר לשלב שאחרי לא יהיה כואב מידי. עדיף כמה שיותר קצר, במידת האפשר. בבקשה. רק שלא יתגלו סיבוכים שיגרמו לי לסבול זמן ארוך ומיותר על הכסא החשמלי. שיהיה קל. אני פוחד. שלא יכאב. שומע?

בכל יום העבודה האחרון שלי לפני עלייתי על הכסא החשמלי, ספרתי את הזמן שלי לאחור. "זה קורה היום", סיפרתי לחברים. "תהיה חזק", ניסו להרגיע.

אבל אני יודע שתהיה בכך גם הקלה. מהכאבים שהיו לי לאחרונה לא אסבול יותר אחרי שאשב על הכסא החשמלי, כך אני מקווה. ככה זה – אני יודע איך אני עולה עליו, אבל מי יודע באיזה מצב ארד ממנו. איך אחוש לאחריו? האם בכלל אחוש משהו?

אני יוצא מהבית בפעם האחרונה לפני הפגישה עם הכסא ומפעילו, הולך לאיטי ומתקרב למקום האסור, היכן שממוקם הכסא הנורא. אני רועד וחושש. בכניסה יש טלויזיה שתרחיק ממני מחשבות מוטרפות, והאח הגדול עינו צופה ורואה הכל.

נשימתי מתקצרת, זעה קרה ממלאת את גופי בזמן שאני מתקרב אל הכסא החשמלי. אני עוצם את עיני ומנסה לא לחשוב על הטראומה שאעבור ברגעים הקרובים. רק שלא יכאב, רק שלא יכאב.

הכסא החשמלי מקבל אותי בחום. לו לא אכפת מה שיעבור עלי, עליו, עכשיו. רבים היו פה לפני – הוא רגיל כבר לבני אדם שפוחדים ממנו. אני מתיישב עליו ולמרות שהוא מרופד אני מרגיש כאילו כולו קוצים. אגרופיי מתכווצים על מסעדות הידיים של הכסא, ואני מטופף בכפות רגלי במתח ובעצבנות יתר על הרצפה, נזהר לא לבעוט בחוטי החשמל שמחוברים לכסא. מיד אחרי שאני מתיישב, הכסא החשמלי מתחיל לעשות רעשים ולזוז, ובא לי לברוח, אבל עכשיו כבר מאוחר מידי. זוהי שעת הדין. אני עוצם עיניים כדי להתנתק, ואז…

"תפתח את הפה בבקשה", מבקש רופא השיניים שלי.