שבת אחר הצהריים, יום כיפור עומד להסתיים בבית הכנסת.
גם אני רעב, אבל מה זה בשבילי עוד שעה קלה. הרגעים הכי קשים של הצום הם בתחילתו. למרות שאתה שבע, אתה יודע שנשארו לך עוד למעלה מ-20 שעות ללא אוכל.
רגע לפני תפילת נעילה עושים הפסקה קלה, כי תקיעת השופר שבסוף התפילה צריכה להיעשות בדיוק בסופו של הצום.
שני בחורים, בני עשרים ומשהו, אני מכיר אותם כבר המון שנים, הם פושטקים קטנים בשכונה, מתלוננים על כמה שקשה להם לצום.
בשביל מה צריך לבוא הנה לבית הכנסת, רוטן אחד מהם. אבא שלהם מסורתי, אחרת הם כבר מזמן היו עסוקים בעוד איזה מעשה קונדס מכוער.
אני כבר רעב מאוד, אומר השני.
יום שלם בלי אוכל, זה מטורף, מאשר הראשון.
מה אתם מתלוננים, אתם צעירים, פונה אליהם איש מבוגר בן 80+. אתם בשיא הכושר שלכם ורק מתלוננים. מפונקים. האיש מטיח האשמה. כל היום מבלים ואז מתלוננים שלא גומרים את החודש.
אני מכיר גם אותו. קבלן בניין צנום, עבד שנים אחרי גיל הפנסיה.
יום אחד בלי אוכל ואתם ככה מתלוננים? ממשיך האיש. במחנות הריכוז היינו שבועות בלי אוכל.
אני דוחף את ראשי עמוק לתוך מחזור התפילה ונושך את שפתיי. אאוץ'. אין לזה תשובה, פוסק אחר.
סיפור אמיתי.