זה התחיל בערך לפני שבוע. הרגשה לא נעימה שזהו, הגיע הזמן. כמה שניסיתי לדחות את הקץ, ההרגשה רק מתגברת. אין מה לעשות.
בסופו של דבר נקבע התאריך הגורלי. בחיל ורעדה התחלתי לספור אחורנית את הימים, את השעות את הדקות. אני ממש לא רוצה לעלות על הכסא החשמלי, אבל אין מנוס מהעונש הזה. זה נגזר עלי מכוח עליון, ואין בכוחי לשנות את הגזירה. בסופו של דבר, אני יודע, אני יעלה על הכסא המחושמל במוקדם או במאוחר, תוך תחינות מבורא עולם שכל התהליך רק יעבור בשלום, שהמעבר לשלב שאחרי לא יהיה כואב מידי. עדיף כמה שיותר קצר, במידת האפשר. בבקשה. רק שלא יתגלו סיבוכים שיגרמו לי לסבול זמן ארוך ומיותר על הכסא החשמלי. שיהיה קל. אני פוחד. שלא יכאב. שומע?
בכל יום העבודה האחרון שלי לפני עלייתי על הכסא החשמלי, ספרתי את הזמן שלי לאחור. "זה קורה היום", סיפרתי לחברים. "תהיה חזק", ניסו להרגיע.
