אז מהי רקורסיה?
רקורסיה היא פונקציה שקוראת לעצמה.
ולמה פונקציה צריכה לקרוא לעצמה ולא לפתור את הבעיה? או – איך כל הסיפור הזה לא יכנס ללולאה אינסופית שלא נצא ממנה (הפונקציה תקרא לעצמה ושוב תקרא לעצמה ולא תצא מזה)?
העניין די פשוט – הפונקציה הרקורסיבית "פותרת קצת מהבעיה", ואת שאר הפתרון "משאירה לפונקציה הרקורסיבית".
משל מעניין ששמעתי פעם, מספר על תולעת שחיה לה בתוך בצל לבן ומשובח בגינה, היא בנתה לה בית שם והכל טוב ויפה.
מרגע שנולדה התולעת היא הכירה את הבצל הזה – שהיה ממש לידה ברגע שהיא נולדה – וכך היא בטוחה שהוא כמו אמא, שומר ונמצא שם כשצריך.
לפעמים היא יוצאת לטייל בגינה, אבל אף פעם היא לא נגסה בפרי אחר, כי היא בטוחה שהבצל שלה הוא הכי טוב שיש (וגם כי היא חיה בבצל כל החיים, רגילה אליו, ולא מכירה שום דבר אחר).
חצי שנה עברה חלפה לה מאז ש"צבר" עלה לאינטרנט.
איך הזמן עובר כשנהנים…
אני עוד זוכר את הפוסט הראשון שכתבתי בבלוג מיד אחרי שסיימתי להגדיר אותו ועוד אף אחד לא ידע את הכתובת. התפלאתי לראות שאחרי כמה שעות גוגל כבר ידע את הכתובת הזמנית שלי, וזאת מבלי ששלחתי אותה לאף אחד.
זוכר את בקשת העזרה בתהליך בחירת השם לאתר, את הפרסום הפומבי הראשון של האתר שלי (כמה ימים לפני זה העברתי לכמה ידידים את הכתובת הזמנית). ואת הייאוש שבא כשיומיים אח"כ נשרף לי ספק הכוח של השרת, והאתר הושבת.
כעבור שבועיים הוא עלה מחדש, ולאחר מכן התחילה שרשרת של החלפת מחשבים המשמשים את אחסון האתר, שסופה לפני חודש בהתקנת מערכת הפעלה נקייה וחדשה. מאז האתר עולה (כמעט) חלק, ונפסקו (כמעט) לגמרי הניתוקים שלי מהאינטרנט. רק אתמול, בדיוק חצי שנה אחרי ההתקנה הראשונה, הפסקת חשמל ארוכה בביתי גרמה להשבתת האתר משעות הצהריים ועד לשעות הלילה, כשהגעתי הביתה להדליק מחדש את השרת.
עם הזמן האתר גדל והתפתח, החליף עיצוב, נכנסו יותר קוראים (והרבה יותר רובוטים), ואפילו גוגל דירג אותי יפה. מאז נוספו עוד כמה דירוגים שכאלו בגוגל – למשל כל מיני קומבינציות חיפוש לרגל 40 שנה לנחיתה על הירח, שמפנים למאמר הזה. נסו ותהנו (תידעו אותי גם:) ). גם כמה מילים שכתבתי על שביתת המנחים באו"פ הגיעה לידי מנחה שהתנגד לשביתה, ששם אלי קישור מטוויטר והפך את המאמר הנ"ל לנקרא ביותר בתולדות הבלוג (למרות שאת המונה לכמות הצפיות של המאמרים בבלוג התקנתי מאוחר יותר ולכן המספר האמיתי של הצפיות גדול יותר).
לפני כמה ימים הוספתי שרת SMTP והיום אפשר לשלוח כתבות לחברים באימייל, וגם לי יש אימייל משלי על השרת. גם אפשרות קלה להדפסה נוספה בבלוג. בקרוב אני מתכוון להתקין תוספים בבלוג שיאפשרו קבלת אימיילים אוטומטית מהאתר ברגע שיש עדכונים. עדכון: הוספתי גם אפשרות לקבלת אימייל על תגובה במאמר שמעניין אתכם, וכן אפשרות לרישום לעדכונים באימייל ברגע שמתפרסם מאמר נוסף (הנה קישור, מופיע גם כעמוד רישום מנוי לפוסטים בתפריט "עמודים", שנמצא למטה בפאנל שמשמאל).
בסיכום: חצי שנה עברה, יש עוד הרבה לאן להתפתח, ומסתבר שהאתר מפורסם הרבה יותר ממה שחשבתי שהפוטנציאל שלו יכול: מספר דו-ספרתי של כניסות ביום, רובם גולשים מזדמנים שמגיעים מהפניות בתוצאות החיפוש בגוגל. מונה הכניסות בדף הראשי מתעדכן רק עבור מי שפותח את הדף הראשי, ולכן לא מדייק. הכיוון הכללי של האתר כבר ברור היום – הבלוג הוא מרכזו של האתר. שאר הדברים כנראה פחות מעניינים. ואני בהתחלה חשבתי שהמצב יהיה חצי-חצי לבלוג ולשאר חלקי האתר, אבל אפילו אם אהיה זהיר בדברי, אני יכול לומר בבטחה שלמעלה מ-95% מהכניסות לאתר הן לבלוג, וזו הסיבה שהוא עוד מתעדכן ושאר חלקי האתר כמעט ולא מתפתחים. הפידבקים שלכם חשובים לי כדי לרצות לכתוב עוד. אם ההרגשה הייתה שאני כותב לעצמי, הייתי כותב הרבה פחות. הגעתי הנה בשבילכם, ונשארתי פה בגללכם.
עכשיו אני אבקש דבר מיוחד: כל מי שרואה את המאמר הזה, כולל כולם, בבקשה להשאיר לי תגובה. בני משפחה, חברים, קרובים, רחוקים, אנשי אובונטו וקוד פתוח, גולשים קבועים ומזדמנים, כווולם. אני עושה ניסוי בהיענות, מקווה לשבור את שיא התגובות למאמר בודד בבלוג.
שלכם בברכה,
בעז "צבר", יולי 2009.
מי שמכיר אותי יודע שאני אוהב את השמיים. לא תמיד אני מחפש שם כיוונים רוחניים – בד"כ אני מסתפק במרחב התלת מימדי.
בעקבות הפוסט שלי על הירח, ידידה משכבר הימים שלחה לי אימייל על זה שנראה את מאדים גדול ב-27 באוגוסט.
נאס"א כתבו על זה שזה פאסה. התרגום שעשו לעברית לאימייל השרשרת הזה הוא עוד יותר דפוק.
אבל הרמתי את ראשי וראיתי כוכב זוהר מאוד בשמיים. אני יודע שהוא לא אמור להיות שם כי אם הוא כוכב שֶבֶת הייתי מכיר אותו, לכן הסקתי שזה כוכב לכת.
בעקבות הזיכוי של שי דרומי אני מפרסם כאן לראשונה מקרה אמיתי שקרה לי.
באישון לילה התהפכתי בין חלום לחלום אחר, ופתאום שמעתי "קנאק" קטן מכיוון התריסים במרפסת ביתי. לאחר מכן הופיעה בתוך חדרי דמות שחורה ומאיימת. צללית שזזה בתוך חדרי באמצע הלילה היא לא סימן ללילה טוב.
ליד מיטתי אני מחזיק כלי משחית קטלני, לכן לאט ובזהירות – כדי שאף אחד לא ירגיש – הזזתי את ידי בשקט אל הנשק האישי שלי. אינני רוצה שמישהו ישים לב כרגע שאני ער ודַמי רותח לנקום.
הפתעה. גורם ההפתעה. רק בהפתעה גמורה אני אגמור את הסיפור עוד לפני שהוא יתחיל, ואשאיר את אשתי היקרה להמשיך לישון את שנת הלילה המתוקה שלה.
רק אם אני אצליח לתפוס את הנשק בידי לפני שמישהו פה ישים לב, רק אם…
אני הולך לחסל אותו. אין לי רחמים. לא יתכן שאורח לא רצוי יכנס לחדרי באמצע הלילה דרך החלון וגם יצא מזה חי. רק עוד טיפה וידי מגעת לנקום. האם הוא שם לב?
ראיתי אותו מתקרב אלי ולרגע חששתי, אבל הגעתי לפניו.
כידוע לכל הלינוקסאים, וירוסים לא קיימים באמת. רק סיפורים עליהם. אף לינוקסאי לא חטף או יחטוף אי פעם וירוס. אף לינוקסאי לא יוכל להבין את הבעיה הזו.
הימצאותם של וירוסים בעולם המחשבים היא הוכחה לכך שחלונות היא מערכת הפעלה נחותה ופרוצה.
וכשאני מדבר על וירוסים אני מתכוון גם לכל הנגזרות שלהם – רושעות, רוגלות, תולעים, סוסים טרויאנים וכו' וכו', הרשימה ארוכה ותתארך עוד עם השנים.
אז איך נכנס וירוס ללינוקס שלי?
"זה צעד קטן לאדם וצעד גדול לאנושות", או לפי המקור "That's one small step for man, one giant leap for mankind", המשפט שטבע ניל ארמסטרונג ברִדתו אל פני הירח לפני 40 שנה בדיוק, ב-20 ביולי 1969, ישאר חקוק בהיסטוריה האנושית לעולמים.
40 שנה עברו מאז דרכה כף רגל אנושית על פני הירח לראשונה, ו-37 שנה עברו מאז דרכה רגל אנושית לאחרונה על פני הלווין הטבעי היחיד של אמא אדמה.
המקום שאליו נשואות עיני האנושות מאז היווסדה כבר לא יהיה אותו מדבר בתולי כמו שהיה עד לפני 40 שנה. משחר האנושות היה משהו מיוחד וקוסם בגורם השמיימי הקרוב אלינו ביותר, והמאיר את לילותינו. ירח, סהר, לבנה, המאור הקטן, ועוד כמה שמות שבטח שכחתי, הם חלק מהשמות שניתנו ללויין הטבעי היחיד של כדור הארץ. עד לפני 50 שנה, כשדיברו על לויין התכוונו אליו. גם החודש העברי נקבע לפיו. בדתות מסויימות ובזמנים קדומים שיווּ לו גם כוחות-על בכל מיני תחומים – היו מתפללים אליו, סוגדים לו, מבקשים ממנו משאלות. גם היום הוא נמצא בהרבה שירים, ציורים וספרי ילדים, אם כירח מאיר ולפעמים גם כסבא שומר, סיפורים נכתבו עליו ועוד ועוד… (מישהו זוכר את בולי איש השלג?) ורק לפעמים בליל ירח מלא פתאום הוא מחשיך בעת ליקוי לבנה (תמונה לדוגמא שצילמתי).
"במקום בו אני עומד לפניכם, שופטי ישראל, ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן – אינני עומד יחידי. עימדי ניצבים כאן, בשעה זו, שישה מיליון קטגורים. אך אין הם יכולים לקום על רגליהם לשלוח אצבע מרשיעה כלפי תא הזכוכית ולזעוק כלפי היושב שם – אני מאשים. מפני שעפרם נערם בין גבעות אושוויץ ושדות טרבלינקה, נשטף בנהרות פולין וקבריהם פזורים על פני אירופה לאורכה ולרוחבה. דמם זועק, אך קולם לא יישמע. אהיה על כן אני להם לפה ואגיד בשמם את דבר האישום הנורא."
(גדעון האוזנר ז"ל, התובע במשפט אייכמן, בפתיחת משפטו, 11/4/1961)
אינני משווה את עצמי למר האוזנר, ובכל זאת אני רוצה ללמד סנגוריה על ששת המיליונים שנרצחו על לא עוול בכפם בשואת העם היהודי באירופה בין השנים 1939-1945.
אי-שם, באחד מבתי הקברות הקטנים והנידחים בפרברי גוש-דן, ישנו לוח אבן גדול שבו חקוקים לעד עשרות שמות (ואולי יותר) של קרובי משפחתם של אלו שהקימו את היישוב, ואשר נרצחו בשואה. לא הייתי מייחס חשיבות מיוחדת לאותו לוח אבן זה על פני שאר לוחות האבן הדומים הקיימים בארץ, לולא על לוח זה היו חקוקים גם שמות חלק מקרובי משפחתי.
כבר זמן מה שהחיים די לחוצים לי. אבל לפני שבועות מספר, עת הבלוג הזה היה בחופשה והשרת עבר תהפוכות רבות, גם הפיכה קטנה נוספת הוכנסה בחיי. בבית.