כבר כמעט 3 שנים שגלעד שליט נמק בכלא על לא עוול בכפיו.
3 שנים זה ה-מ-ו-ן זמן. וכל הסיפור הוא על בחור צעיר שהורע מזלו והיה במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון ונפל בשבי של חיות ורוצחים.
למה למדינה הזו, עם הצבא הזה שנחשב לצבא החזק ביותר במזרח התיכון, המדינה שמייחסים לה יכולות גרעיניות, שהיא אחת מ-5 המדינות הבודדות שיכולה לראות כל נקודה על הגלובוס בשידור חי מהלווינים שבחלל, למה ל"מעצמה" הזו לוקח כל כך הרבה זמן, יותר מידי זמן, להחזיר חייל אחד בודד (וחי) הביתה אל הוריו ומשפחתו?
הנה כמה דוגמאות קטנות לכמה המון זמן זה 3 שנים:
* ילד שנולד כשגלעד נשבה, יודע היום לדבר חופשי.
* מחשב שנקנה כשגלעד נשבה, נחשב היום לישן, זקן, איטי.
* חייל שגויס כשגלעד נשבה, עומד לפני שחרור בימים אלה.
* אם גלעד היה עובד במשכורת מינימום במשך כל התקופה, הוא היה עד היום מכניס כמעט 150 אלף ש"ח.
* בשלוש שנים אפשר לסיים תואר ראשון.
* 3 שנים זה 1,095 ימים, זה 156 סופ"שים, זה 26,280 שעות, זה כמעט 100 מיליון שניות. מי שלא מבין מהי ערכה של שניה מוזמן לקרוא כאן.
* בזמן כ"כ ארוך החללית וויאג'ר 2 הספיקה לטוס מכדור הארץ עד כוכב שבתאי (למעלה מ-1.2 מיליארד קילומטרים), וזו במהירות הנחשבת לאפסית בחלל – 55,000 קמ"ש.
* יותר מ-170 שבתות וחגים משפחתו של גלעד יושבת מסביב לשולחן לא מלא, לא שמח.
יש עוד המון דרכים לתאר כמה המון זמן זה 3 שנים, זה מספיק לבינתים.
הערב חג שבועות. גלעד עוד לא בבית. עוד חג בלי גלעד.
הוא חסר לי. חסר לכולם. אני מאוד רוצה להאמין ולקוות שאת החג הבא, ראש השנה, גלעד יחגוג בבית עם משפחתו. ואולי אם אפשר, אז אפילו את סופ"ש הבא.
חג שמח.
בעז.