לפעמים אני חושב בלבי, איך זה לחיות בניו-זילנד. להיוולד באי באוקיינוס במדינה שקשה לאתר על המפה. לגדול בעיירה מנומנמת שרעפיה אדומים, לטייל בשדה ירוק ולהתבונן באיכר הגוזז כבשה לבנה. לגדול בבית שסבא בנה אותו, להיות נכד של סבא שמת מיתה טבעית, ללמוד היסטוריה של 222 שנה מתוך ספר ארוך ודק, לשאוב יין מתוך חבית במרתף, במרתף שאינו מקלט.
להיות ניו-זילנדי ולתכנן בביטחון תוכניות ל -5 שנים מראש. לעקוב בחרדה אחר גורלה של קבוצת כדורגל מקומית, להתגייס לצבא קבע כי אין צבא חובה ולהתפטר מהצבא תוך שאיפה לחיים שיש בהם קצת מתח.
לקרוא עיתון בניו-זילנד ולא להבין את המתרחש בארץ הקודש, מדוע נהרגים בני אדם על כל שעל אדמה צחיחה, כאשר העולם הוא גדול והחיים יקרים?
להאמין כי בני האדם אחים הם וכי עם קצת רצון טוב ניתן להסדיר כל בעיה אנושית. להיות ניו-זילנדי ולדעת כי תותח יורה רק ביום הולדתה של מלכת בריטניה, לדעת כי רימון הוא פרי המשאיר כתם על בגד לבן, לדעת כי שק שינה נועד לטיולים, כי אלמנה היא אישה זקנה וכאשר הורה מספר על בנו שנפל, לשאול אותו אם הבן לא נחבל.
להיות ניו-זילנדי קטן וקטנוני, המסתגר בד' אמותיו, ואינו שותף בשום חוויה קוסמית, ואינו ערב לשום איש, ואיש אינו ערב לו, ואין הוא נדרש להקריב קורבנות אדם, ואין הוא מצפה שאיש יקריב את עצמו למענו. להיות ניו- זילנדי קטן שהחתולים אינם נכנסים בו ורעשים אינם חודרים אליו.
אלוקים! שבחרתנו מכל העמים, אינני בא אליך בטענות, אני מקבל את הדין בהכנעה, באהבה, בגאווה, לא הייתי מחליף את ירושלים בוושינגטון, ואת החיים הקשים בישראל בחיים קלים יותר בשום מקום אחר עלי האדמות. זוהי ארצי, המולדת של ילדי, זה גורלנו ונוכל לו אבל אל תכעס, ריבונו של עולם, אם אני לפעמים מהרהר בלבי:
האמנם זה צודק שבניו- זילנד מתים משעמום?
—
על בסיס המאמר הנ"ל של טומי לפיד משנת 1967 כתבו אתניקס בשנת 1995 את "לחיות בניו זילנד".