שנתיים קוצניות

שנתיים. זה הזמן שהאתר "צבר" באוויר. מחרתיים (יום ראשון) נפוצץ בלונים עם קוצים של קקטוסים.

שנתיים שבהם כתבתי הרבה מילים. המון נושאים. כיסיתי את תפישת עולמי, ומקווה שלא שיעממתי.

על מעברים ומחשבות

בשנה האחרונה האתר עבר שני תהפוכות גדולות באחסון: בחודש אפריל 2010 העברתי את האתר מהשרת הביתי לשרת אירוח חיצוני. בתחילת ינואר 2011 (לפני 3 שבועות) הספק סגר לי את החשבון החינמי (מאור ברזני הזהיר), ובמשך שבוע האתר בכלל לא היה קיים. האתר עלה לבסוף תודות לרם-און אגמון, שהציע לי לארח את האתר אצלו. את האמת – הצבר היה קרוב לגיזום יותר משחשבתם (כי רק אלו שהתייעצתי איתם ידעו שחשבתי ברצינות לסגור את הבאסטה 🙂 ).

המעברים האלו והיעדר מערכת סטטיסטיקות עקבית כמו שהייתה לי בתוך השרת הביתי, מונעת ממני להציג סטטיסטיקות יפות של גדילה בכמות הקוראים של האתר, כמו שהצגתי בשנה שעברה. ואולי דווקא הייתה ירידה? אין לי מושג.

בחודש דצמבר צוּטטתי ע"י עידו קינן ב-Ynet, והפוסטים המצוטטים קיבלו 165 כניסות בשבוע הראשון לאחר הכתבה. לא בדקתי את הנתונים יותר מאוחר, וכאמור מאז הנתונים הלכו לאבדון, אז אולי היו עוד כמה כניסות.

מאז שהאתר עבר לאחסון חיצוני, אני כותב פחות. הסיבה העיקרית היא שהשרת לא אצלי בבית, ולכן קיומו של האתר הוא וירטואלי וכבר לא ממשי בחיי כמו שכתבתי בשנה שעברה: "אתר שיכול להישאר קיים לנצח בתוך שירות אחסון אתרים חינם, אבל לא כשהוא יושב בתוך שרת ביתי, כזה שאני מרגיש את קיומו היומיומי: בעיצוב הבית, בשעה שהבית עומד לשטיפה, ובחשבון החשמל". אחרי שהעברתי את האתר לאחסון חיצוני, באופן טבעי ירד החשק לכתוב, ומכתיבת 2-3 מאמרים בשבוע צנחתי לכתיבת מאמר אחד בשבוע-שבועיים. התקופה הזו איפיינה תגובות משעשעות כגון "אז תחזיר את האתר לשרת הביתי". אבל מה לעשות שמאז השרת הביתי עבר הסבה מקיפה – הפך משרת של כולם לשרת שלי, התקנתי בו תוכנות שרת אחרות והוא גם לא עובד 24/7.

המעברים גרמו לי לחשוב יותר האם אני רוצה בכלל אתר אינטרנט, ובפרט בלוג. תמיד טענתי שאינני בלוגר (סוג של התכחשות למציאות שלא שאלה אותי), וזה שכבדרך אגב התחלתי לכתוב באינטרנט לא אומר שאמשיך. ההחלטה להעביר את האתר לשרת אחסון ולא לסגור אותו עם סגירת השרת הביתי לגישה מבחוץ, הייתה בעיקר בגלל העובדה שיש קוראים לאתר, לינקים נכנסים והפניות ממנועי חיפוש. בקיצור – זה לא אני, זה אתם. 🙂

על הכתיבה

לאחרונה קראתי בנענע את המדריך לבלוגר המתחיל, ומה אומר – "צחוקים ושיגועים". אני לא רוצה לכתוב על ג'סטין ביבר – פקאצה אחת הספיקה לי.

אז איך בכל זאת הפך בלוג שיועד במקור לחבר'ה, לבלוג פופולרי (יחסית) שנכנסים אליו גם אנשים שלא מכירים אותי באופן אישי? הנה חשיפה של העקרונות שמנחים אותי בכתיבת הבלוג.

מקוריות: קודם כל – מה שאני כותב הוא מקורי (למעט ציטוטים). רעיונות שאני פוגש במקומות אחרים אני לא משכתב ולו רק מהסיבה הפשוטה שאין טעם לכתוב משהו שכבר נכתב. יש גם יוצאים מן הכלל, כמו למשל התרגום של "למה אין איחוי דיסק בלינוקס". רוב רובם של הכתבות מבוססות על רעיונות שלי שלא ראיתי במקומות אחרים. לפעמים אני מחפש בגוגל לראות אם כתבו על זה לפני, אבל בד"כ אין טעם: זה לא באמת משנה אם מישהו כתב על זה באיזה בלוג נידח ובגלל זה אני לא אכתוב. העיקר הוא שלא לראות רעיונות ולהעתיק. לפעמים אני חושב על רעיון שנראה לי מקורי אבל מסתבר שכל העולם כבר מכיר. הסיבה לכך נעוצה בעובדה שבחודשים האחרונים אני בקושי גולש, לא יושב הרבה במחשב, וכמעט לא מעודכן בנעשה בעולם. וזה מביא אותי לעקרון הבא.

פוליטיקה: בלוגים רבים רוצים להשמיע מחאה פוליטית או מחאות אחרות, אבל דחיל ראבק עם ה"אקטיביזם בקליק" הזה. הרי אתם לא באמת חושבים שנזרוק כמה מילים לתוך בלוג איזוטרי ונשנה כך את העולם. כל מי שהפעילות שלו מסתכמת בכתיבת בלוג יכול לוותר על המחאה – ולו רק מפאת העובדה שאם המצב לא גרם לו לקום מהכסא ולעשות מעשה, למה הוא צריך לשכנע אחרים שהמצב נורא ושצריך לקום ולעשות מעשה? עכשיו תוסיפו לזה את העובדה שאני מתעדכן בחדשות בתדירות של בערך פעמיים בשבוע, וזה שאין לי באמת דעה פוליטית מוצקה* (ולכן הקול שלי לא טובע) ותקבלו בלוג שלא מכניס ראש בריא למיטה חולה. גם כאן יש יוצאים מן הכלל (פוסטים אחרונים בעקבות השרפה בכרמל, לדוגמא זה), אבל כאמור אלו עקרונות שתופסות לגבי הקו המנחה של הכתיבה שלי ולא בהכרח לכל מאמר שאי פעם כתבתי.

חיים אישיים: גם זה לא "גבול שאין לחצותו", אבל אני לא רואה טעם לכתוב על החיים האישיים שלי. יש לי חיים סטנדרטיים כמו כולם, אני לא איזה עובד ציבור בכיר, ולא צריך פרסום. זו הסיבה שגם אין לי פייסבוק וטוויטר – אפשר לשמור על קשר עם העולם בדרכים הסטנדרטיות ולא לכתוב בפומבי מה אכלתי אתמול בצהריים ואיזה טעם היה לזה. כאילו – זה באמת מעניין מישהו? יש מישהו שלא אכל אתמול צהריים בטעם כלשהו? אם אתם מעוניינים להציץ בחיים האישיים של אחרים, חפשו בבלוגיה של תפוז.

איכות: השתדלתי לשמור על איכות הבלוג. בתקופה שאחרי המעבר הראשון ירדה אצלי המוטיבציה לכתוב אבל רציתי להשאיר חיים בבלוג, אז "שלפתי מהמותן" כמה מאמרים קצרים / לא מושקעים, וקיבלתי על כך הערות מהאנשים שלא מפחדים להעיר כשצריך. מאז חלה ירידה בכמות המאמרים, ואני כותב רק כשבאמת בא לי להשקיע כמו שצריך בשביל לכתוב מאמר טוב. איכות ללא פשרות על חשבון הכמות. במילים אחרות: אני משתדל לקרוא קצת לפני שאני כותב, כדי להיראות חכם. 🙂

על ההמשך

כמו שכתבתי לעיל, הירידה בכתיבה לא נובעת ממחסום כתיבה ולא בגלל שאין לי רעיונות חדשים או אין לי מה לומר. כרגע יש לי במחשב בערך 10 טיוטות בשלבי כתיבה שונים, כך שאין בעיה עם זה. הבעיה היא במוטיבציה שירדה עם הזמן. תשאלו את עזרא מה קורה אחרי שנתיים.

כמו לפני שנה, אני מזמין אתכם לכתוב בבלוג – בין אם באירוח חד פעמי או בכתיבה קבועה ועצמאית. אפשר/רצוי גם לשיתוף פעולה בכתיבה ביחד – כמו שרן לוי תמיד אומר: "ותודה לויקטור בן עזרא". הבלוג פתוח לרעיונות חדשים ובתנאי שהכיוון הכללי של הכתיבה שלכם קרוב לסגנון הקיים (למשל – לא אסכים להפיכת הבלוג לפוליטי או לאתר מעריצות). האפשרויות ליצירת קשר נמצאות כאן. כמובן גם תגובות מדרבנות לכתוב יותר, אז יאללה… 🙂

אני אשתדל להתמיד בכתיבה להנאתכם, מקווה לשיתוף פעולה ממכם קוראים יקרים.

יומולדת שמח לכולנו,

צבר, ינואר 2011.

—

מזל טוב (פינת ההודעות האישיות)

מזל טוב לניר ומשפחתו לכבוד יום הולדתה השני של הבת, שחל בדיוק ביום שבו "צבר" חוגג את יום הולדתו השני. לא הספקנו להיפגש הפעם אבל עוד יהיו לנו הזדמנויות.

—

* חברים יקרים, בני משפחה ואורחים: אל תטרחו לומר לי שחייבת להיות לי דעה. אם היה פתרון קסם לכל הבעיות במדינה, ניתן לסמוך על הפוליטיקאים שלנו שהיו מיישמים את הפתרון הזה וזוכים בתהילת עולם. גם אני לא יודע מה הפתרון הנכון לבעיות של המדינה.