"במקום בו אני עומד לפניכם, שופטי ישראל, ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן – אינני עומד יחידי. עימדי ניצבים כאן, בשעה זו, שישה מיליון קטגורים. אך אין הם יכולים לקום על רגליהם לשלוח אצבע מרשיעה כלפי תא הזכוכית ולזעוק כלפי היושב שם – אני מאשים. מפני שעפרם נערם בין גבעות אושוויץ ושדות טרבלינקה, נשטף בנהרות פולין וקבריהם פזורים על פני אירופה לאורכה ולרוחבה. דמם זועק, אך קולם לא יישמע. אהיה על כן אני להם לפה ואגיד בשמם את דבר האישום הנורא."
(גדעון האוזנר ז"ל, התובע במשפט אייכמן, בפתיחת משפטו, 11/4/1961)
אינני משווה את עצמי למר האוזנר, ובכל זאת אני רוצה ללמד סנגוריה על ששת המיליונים שנרצחו על לא עוול בכפם בשואת העם היהודי באירופה בין השנים 1939-1945.
אי-שם, באחד מבתי הקברות הקטנים והנידחים בפרברי גוש-דן, ישנו לוח אבן גדול שבו חקוקים לעד עשרות שמות (ואולי יותר) של קרובי משפחתם של אלו שהקימו את היישוב, ואשר נרצחו בשואה. לא הייתי מייחס חשיבות מיוחדת לאותו לוח אבן זה על פני שאר לוחות האבן הדומים הקיימים בארץ, לולא על לוח זה היו חקוקים גם שמות חלק מקרובי משפחתי.