צבר – בלוג עם קוצים

"ערה?", היא קיבלה בסמס. כבר אחרי 12 בלילה והיא עיפה. האם היא תיענה לבקשתו של הבחור לצאת?

רק לפני חצי שעה היא חזרה מבילוי עם חברים. כולם חברים שלה.

חייה קשים. אין לה זמן לעצמה, וזה מבחירה. הבית שלה נראה כמו הגיהנום, רק בלי האש. כל עניין קטן שהיא צריכה לארגן בחייה נדחה לאין קץ. אין לה זמן וכוח לזה.

היא יוצאת עם חברים – גברים ברמת היכרות כזו או אחרת – והיא אף פעם לא לבד. תמיד מתלבשת יפה (שלא לומר "יפה מידי"), תמיד מתוקתקת, תמיד נראית במיטבה. רק בביתה לבד הבדידות תוקפת אותה בשיא הכוח, אז היא יוצאת לעוד בילוי.

היא מאותן הבחורות שלא צריכות ארנק. היא אומנם לוקחת איתה ארנק קטן עם כסף, אבל בפעמים הבודדות שהיא "נאלצה" לשלם על עצמה היא לא ראתה יותר את החברים שאיתם בילתה.

עבודה זה חלום רחוק. מין סוג של סיוט. היא לא ממש מתמידה, היא לא אוהבת לעבוד. מידי פעם היא מתפטרת סתם ככה באמצע יום עמוס, רק כי חבר התקשר ומתאים לו עכשיו איזה יציאה. גם עם גברים היא לא מתמידה מעבר ליממה שלמה. קשה לה להתמיד, אבל גם מי צריך – החיים יפים יותר כשכל יום יש ריגושים חדשים.

לא תמיד היא ישנה בבית. יש לה דירת חדר קטנה בפרבר של העיר שהוריה עוזרים לה לשכור, כי היא לא יכולה לשלם את השכירות לבד. ברוב הפעמים שהיא ישנה מחוץ לבית היא לא מחליפה בגדים, כי כשהיא יצאה מהבית עוד הייתה לה תוכנית לחזור. תיק האיפור שלה שהולך איתה לכל מקום מספק את הדרישה להיות יפה גם בבוקר שאחרי. יש היגיון בלא לישון בבית: הבית הפוך והמצעים כבר מזמן לא עברו כביסה. בכלל, מה יש לה לחפש שם? בביתו של אחד החברים היא לפחות תמצא סדינים שמחכים לה, מיטה שהוצעהּ בימים האחרונים, וגם חיבוק חם של גבר וכמה מילים שימלאו חללים בנפשה.

תחושת הריקנות שלה כשהיא מגיעה הביתה אינה נובעת מסתם כלום. הסיבה שאף פעם לא תמצאו אותה לבד היא בגלל שלבד היא לא מרגישה שהיא שווה משהו. רק בזרועותיו של מישהו היא יכולה להרגיש את עצמה חיה, נושמת, תוססת, שמחה. מה זה עולם ללא אהבה?

ואליה הביתה אף אחד כמעט לא נכנס. מעטים החברים שממש נכנסו לתוך חייה הפרטיים וראו את ביתה מבפנים. היא לא יכולה לחשוף בפני כל חבר ללילה את צורת החיים העלובה שמחכה לה בבית. אף אחד לא תולה בחוץ כביסה מלוכלכת, גם היא לא.

אז הערב היא יצאה כמו תמיד עם חברים. בילתה, נהנתה, שתתה קצת. גם הערב היא לא נדרשה להוציא את הארנק. איזה מזל, הפעם נשארו לה רק 20 שקלים בכיס. הם אותם 20 שקלים אחרונים שהיא שומרת מכל משמר לרגע אמיתי של חירום. אולי היא תיתקע בשום-מקום ותצטרך לתפוס מונית הביתה, אולי היא תהיה רעבה ולא יהיה אף חבר בסביבה, ואולי סתם מישהו יגנוב לה את התיק (זו הסיבה שהשטר המהוּהָ נמצא אצלה בכיס ולא בארנק).

אחד החברים החזיר אותה הביתה. הפעם אף אחד לא הזמין אותה אליו. היא חזרה הביתה מרוטה אחרי כמעט שלושה ימים שבהם היא לא הייתה בו (היא הגיעה אליו אתמול כדי להחליף בגדים), והבית נראה זוועה כמו תמיד. היא נכנסה לשירותים והוציאה מפיה את ארוחת הערב. תחושת בחילה וסחרחורת קלה אחזה בה אחרי שאכלה הערב, וסופסוף היא הגיעה למקום שבו היא יכולה לפרוק את המטען השלילי מקיבתה. כשיצאה מהשירותים הבטיחה לעצמה בפעם המי-סופר-כמה שדי, הפעם זה נגמר. אי אפשר לחיות ככה יותר.

חוסר היציבות הזה בחייה לא עושה לה טוב. היעדר הידיעה מה יהיה איתה מחר לא מוסיף נקודות להרגשתה הכללית, והיא מחפשת את המקום שלה בעולם. נמאס לה לחיות על חשבון אחרים, נמאס לה לקבל טובות – כסף, אוכל, מקום לישון – מהחברים שלה. זה כיף ונחמד אבל בלי שום עתיד נראה באופק. לא אלו החיים שעליהם חלמה כילדה, וגיל ההתבגרות המטורף עוד מפעפע בה למרות שהיא כבר עברה מזמן את משוכת ה-20. היא לא מודה בזה אפילו בפני עצמה – אבל האהבה שהיא מקבלת מהחברים שלה היא אהבה לֵילית, לא אהבה אמיתית. כל אחד מבטיח לה שהוא יקום איתה מחר בבוקר, אבל כולם נעלמים בבוקר וחוזרים בערב. ובכלל, היא רוצה ללמוד מקצוע נחשב ולעשות קריירה. היא עוד לא מצאה את הזמן לחשוב מה בא לה באמת לעשות בחיים – היא הרי משתדלת לא להיות לבד – כדי לא לתת למחשבות לאכול אותה מבפנים. הפחד מפני המחשבה הבהירה והחדה (כסכין) על מצבה האמיתי גורם לה שוב לחזור לחיק חבריה, ולא להשאיר מקום פנוי בראש למחשבות על מחר טוב יותר. וכן, היא גם הייתה רוצה למצוא את האביר שישאר איתה בכל מצב ויהיה איתה תמיד, כדי להקים איתו משפחה קטנה נחמדה ואוהבת.

ובינתים, עד שכל זה יקרה, השקט מחריש האוזניים של ביתה העלוב שוב הפעיל עליה את קסמיו, והיא נזרקה על מיטתה כמו סמרטוט אחרי שימוש. אבל אז צלצל הטלפון.

"ערה?", היא קיבלה בסמס. כבר אחרי 12 בלילה והיא עיפה. האם היא תיענה לבקשתו של הבחור לצאת?