החיים.
החגים.
המשפחה.
העבודה.
הלימודים.
לו רק הייתי יודע איפה יציאת החירום מהחיים שלי (*), הייתי פותח את הדלת ושואף אויר סיגריה צח כזפת.
איפה הדלת הנסתרת שמאחוריה יש איזה סופשבוע רגוע בלי גלגל"צ, סתם קצת לנוח מהחיים שלי.
אפילו על ההתמכרות ההזויה שלי לפרוטוקול HTTP אני נאלץ לוותר בימים אלו, כמו גם על כתיבה בבלוג (יש הרבה מה לכתוב, אבל אין מתי).
* אין צורך לדאוג לי, אינני מתכוון להתאבדות או משהו. החיים יפים מידי. אני מתכוון לדלת הנסתרת שמאחוריה הכיתוב "ברוכים הבאים לכאן, פה הזמן עומד מלכת".
בזמן שאני אעמוד בבית הכנסת ואתפלל אל זה שברא אותי, ואבקש את סליחתו על כל השטויות שעשיתי השנה (ועשיתי הרבה), לא אוכל לשאת את המחשבה על כך שהשארתי בבית מחשב דולק ומחובר לאינטרנט כדי לשרת יהודים שלא צמים ביום כיפור.
אי לכך ובהתאם לזאת, אני מתכוון לסגור את האתר שלי ולכבות את השרת בראש השנה וביום כיפור, ולהפנות את הגולשים לעמוד הזה, שבו השארתי את אותה ההודעה.
הזמנים שבהם האתר יושבת:
ראש השנה: החל מיום שישי, ערב ראש השנה, 18/9/09 (כ"ט באלול תשס"ט) בשעות הצהריים, ועד יום ראשון, 20/9/09 (ב' בתשרי תש"ע) בשעות הלילה – מוצאי החג.
יום כיפור: החל מיום ראשון, ערב יום כיפור, 27/9/09 (ט' בתשרי תש"ע) בשעות הצהריים, ועד יום שני, 28/9/09 (י' בתשרי תש"ע) בשעות הלילה – מוצאי החג.
אינני יכול להתחייב על השעות המדויקות בהם האתר יהיה סגור. מה גם שבלילה שבין 26 ל-27 בספטמבר יוזז השעון שעה אחורנית.
"בראש השנה יכתבון, וביום צום כיפור יחתמון… מי יחיה ומי ימות, מי במים ומי באש, מי ינוח ומי ינוע, מי ישלו ומי יתיסר, מי ישפל ומי ירום" (מתוך סילוק, בתפילת יום הכיפורים)
זאת ההזדמנות שלי לאחל לכם שנה טובה וכתיבה וחתימה טובה, כמו גם ההזדמנות לבקש את סליחתם של אלו שאולי פגעתי בהם מבלי דעת.
"על חטא שחטאנו לפניך בבלי דעת, ועל חטא שחטאנו לפניך בביטוי שפתיים" (מתוך וידוי, בתפילת יום הכיפורים)
בעז.
מידי פעם דואגים החברים לשלוח לי תזכורות לתאריכים יפים.
הנוסח די אחיד וחוזר על עצמו כל כמה חודשים, עם שינויים מינוריים במספרים, ותמיד הדאגה הזו של "שלח לחבריך כי לא נחיה עד הפעם הבאה שהתאריך הזה יופיע".
אני יודע, בעוד יומיים יהיה ה-9/9/09.
רבבות מילים כבר נאמרו ודוברו אודות מלך הרייטינג.
דודו טופז היה מלך הרייטינג בחייו, וגם במותו.
אני רוצה הפעם לנסות להציג את הפן האנושי שדרכו אני רואה את הפרשה שהסתיימה אתמול בטרגדיה.
קטע הוידאו הבא היה יכול להיות סתם עוד קטע רגיל ביוטיוב של שיר מתוך איזה טקס עלום.
דווקא ההתלהבות והשמחה, האור על פני האנשים שם, עשו לי חשק לתת קישור לאותו קטע וידאו.
טקס שנראה מרשים, רציני ומכובד, מביא זיו לפניהם של הנוכחים באולם, וגם לשלי. כיף לראות, ואפילו בלי קשר לתוכן (שהוא חיובי בפני עצמו).
נדיר לראות שמחה כזו בישראל. האירועים הכי אנרגטיים פה הם כנראה ההופעות של שלמה ארצי (שבהם הקהל חוזר הביתה צרוד).
תודה לבני-בנימין ("מה בא קודם") ששלח לי את הקישור.
רוצים לראות גאווה ישראלית גם בבולגריה? כנסו לכאן (שוב תודה לבני-בנימין).
בעקבות מסע הפרסום של הרשת להכנה לפסיכומטרי "קידום", עולות לי מחשבות לראש אם שווה למישהו לעשות פסיכומטרי אצל אלו שלא יודעים אפילו להעביר מסר נכון.
"מלחמה עם איראן ופסיכומטרי. יש דברים שעדיף לעשות רק פעם אחת"
"עקירת שיני בינה ופסיכומטרי. יש דברים שעדיף לעשות רק פעם אחת"
"רושם ראשוני ופסיכומטרי. יש דברים שעדיף לעשות רק פעם אחת"
הערה חשובה: מאמר זה הינו מאמר מחאה ציני ומכוּוָן לממשלה הנוכחית, שכנראה כמו קודמתה לא עושה מספיק בעניינו של גלעד שליט. אני מבקש סליחה מראש ממי שעלול להיפגע ממאמר זה.
רון היקר שלום.
מה שלומך בכלא האיראני? האם אתה שומע חדשות?
בקרוב כנראה אצטרף אליך במסעינו לעבר המוות האיטי והמבודד לחלוטין משאר העולם.
אומרים לי פה, שבישראל לא מראים סימני התעוררות בנושא שלי, וכנראה באמת אין להם מושג איך לחלץ אותי מפה במבצע צבאי ו/או מדיני.
דווקא סיפרו לי שההורים שלי עושים רעש תקשורתי גדול בישראל, אבל אני לא שמעתי רמקולים קוראים בשמי.
רציתי לספר לך שבקרוב אני שוב עובר מרתף. כל כמה חודשים אני עובר מרתף.
אבל לעבור מרתף זה לא כמו לעבור דירה בישראל. פה אין לי הרבה ובעצם חוץ משלושת החמאסניקים שיושבים איתי במשמרות אני לא לוקח איתי שום ציוד אחר.
מעניין מה שלומך. האם גם אתה עובר מרתפים או שבאיראן יותר בטוחים בכך שכוח ישראלי מיוחד לא יבוא?
חצי שנה עברה חלפה לה מאז ש"צבר" עלה לאינטרנט.
איך הזמן עובר כשנהנים…
אני עוד זוכר את הפוסט הראשון שכתבתי בבלוג מיד אחרי שסיימתי להגדיר אותו ועוד אף אחד לא ידע את הכתובת. התפלאתי לראות שאחרי כמה שעות גוגל כבר ידע את הכתובת הזמנית שלי, וזאת מבלי ששלחתי אותה לאף אחד.
זוכר את בקשת העזרה בתהליך בחירת השם לאתר, את הפרסום הפומבי הראשון של האתר שלי (כמה ימים לפני זה העברתי לכמה ידידים את הכתובת הזמנית). ואת הייאוש שבא כשיומיים אח"כ נשרף לי ספק הכוח של השרת, והאתר הושבת.
כעבור שבועיים הוא עלה מחדש, ולאחר מכן התחילה שרשרת של החלפת מחשבים המשמשים את אחסון האתר, שסופה לפני חודש בהתקנת מערכת הפעלה נקייה וחדשה. מאז האתר עולה (כמעט) חלק, ונפסקו (כמעט) לגמרי הניתוקים שלי מהאינטרנט. רק אתמול, בדיוק חצי שנה אחרי ההתקנה הראשונה, הפסקת חשמל ארוכה בביתי גרמה להשבתת האתר משעות הצהריים ועד לשעות הלילה, כשהגעתי הביתה להדליק מחדש את השרת.
עם הזמן האתר גדל והתפתח, החליף עיצוב, נכנסו יותר קוראים (והרבה יותר רובוטים), ואפילו גוגל דירג אותי יפה. מאז נוספו עוד כמה דירוגים שכאלו בגוגל – למשל כל מיני קומבינציות חיפוש לרגל 40 שנה לנחיתה על הירח, שמפנים למאמר הזה. נסו ותהנו (תידעו אותי גם:) ). גם כמה מילים שכתבתי על שביתת המנחים באו"פ הגיעה לידי מנחה שהתנגד לשביתה, ששם אלי קישור מטוויטר והפך את המאמר הנ"ל לנקרא ביותר בתולדות הבלוג (למרות שאת המונה לכמות הצפיות של המאמרים בבלוג התקנתי מאוחר יותר ולכן המספר האמיתי של הצפיות גדול יותר).
לפני כמה ימים הוספתי שרת SMTP והיום אפשר לשלוח כתבות לחברים באימייל, וגם לי יש אימייל משלי על השרת. גם אפשרות קלה להדפסה נוספה בבלוג. בקרוב אני מתכוון להתקין תוספים בבלוג שיאפשרו קבלת אימיילים אוטומטית מהאתר ברגע שיש עדכונים. עדכון: הוספתי גם אפשרות לקבלת אימייל על תגובה במאמר שמעניין אתכם, וכן אפשרות לרישום לעדכונים באימייל ברגע שמתפרסם מאמר נוסף (הנה קישור, מופיע גם כעמוד רישום מנוי לפוסטים בתפריט "עמודים", שנמצא למטה בפאנל שמשמאל).
בסיכום: חצי שנה עברה, יש עוד הרבה לאן להתפתח, ומסתבר שהאתר מפורסם הרבה יותר ממה שחשבתי שהפוטנציאל שלו יכול: מספר דו-ספרתי של כניסות ביום, רובם גולשים מזדמנים שמגיעים מהפניות בתוצאות החיפוש בגוגל. מונה הכניסות בדף הראשי מתעדכן רק עבור מי שפותח את הדף הראשי, ולכן לא מדייק. הכיוון הכללי של האתר כבר ברור היום – הבלוג הוא מרכזו של האתר. שאר הדברים כנראה פחות מעניינים. ואני בהתחלה חשבתי שהמצב יהיה חצי-חצי לבלוג ולשאר חלקי האתר, אבל אפילו אם אהיה זהיר בדברי, אני יכול לומר בבטחה שלמעלה מ-95% מהכניסות לאתר הן לבלוג, וזו הסיבה שהוא עוד מתעדכן ושאר חלקי האתר כמעט ולא מתפתחים. הפידבקים שלכם חשובים לי כדי לרצות לכתוב עוד. אם ההרגשה הייתה שאני כותב לעצמי, הייתי כותב הרבה פחות. הגעתי הנה בשבילכם, ונשארתי פה בגללכם.
עכשיו אני אבקש דבר מיוחד: כל מי שרואה את המאמר הזה, כולל כולם, בבקשה להשאיר לי תגובה. בני משפחה, חברים, קרובים, רחוקים, אנשי אובונטו וקוד פתוח, גולשים קבועים ומזדמנים, כווולם. אני עושה ניסוי בהיענות, מקווה לשבור את שיא התגובות למאמר בודד בבלוג.
שלכם בברכה,
בעז "צבר", יולי 2009.
"במקום בו אני עומד לפניכם, שופטי ישראל, ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן – אינני עומד יחידי. עימדי ניצבים כאן, בשעה זו, שישה מיליון קטגורים. אך אין הם יכולים לקום על רגליהם לשלוח אצבע מרשיעה כלפי תא הזכוכית ולזעוק כלפי היושב שם – אני מאשים. מפני שעפרם נערם בין גבעות אושוויץ ושדות טרבלינקה, נשטף בנהרות פולין וקבריהם פזורים על פני אירופה לאורכה ולרוחבה. דמם זועק, אך קולם לא יישמע. אהיה על כן אני להם לפה ואגיד בשמם את דבר האישום הנורא."
(גדעון האוזנר ז"ל, התובע במשפט אייכמן, בפתיחת משפטו, 11/4/1961)
אינני משווה את עצמי למר האוזנר, ובכל זאת אני רוצה ללמד סנגוריה על ששת המיליונים שנרצחו על לא עוול בכפם בשואת העם היהודי באירופה בין השנים 1939-1945.
אי-שם, באחד מבתי הקברות הקטנים והנידחים בפרברי גוש-דן, ישנו לוח אבן גדול שבו חקוקים לעד עשרות שמות (ואולי יותר) של קרובי משפחתם של אלו שהקימו את היישוב, ואשר נרצחו בשואה. לא הייתי מייחס חשיבות מיוחדת לאותו לוח אבן זה על פני שאר לוחות האבן הדומים הקיימים בארץ, לולא על לוח זה היו חקוקים גם שמות חלק מקרובי משפחתי.
כבר זמן מה שהחיים די לחוצים לי. אבל לפני שבועות מספר, עת הבלוג הזה היה בחופשה והשרת עבר תהפוכות רבות, גם הפיכה קטנה נוספת הוכנסה בחיי. בבית.