כך חולפת תהילת עולם: פרידה מדודו טופז ז"ל – צבר

רבבות מילים כבר נאמרו ודוברו אודות מלך הרייטינג.

דודו טופז היה מלך הרייטינג בחייו, וגם במותו.

אני רוצה הפעם לנסות להציג את הפן האנושי שדרכו אני רואה את הפרשה שהסתיימה אתמול בטרגדיה.

גם היום, לאחר הלוויתו של דודו, שבה הייתי נוכח, אינני מאמין שדודו טופז הוא עבריין. הוא לא. הוא משוגע, השתגע, אבל הוא לא עבריין. מקומו הנכון היה דווקא בבית חולים פסיכיאטרי ולא בבית הסוהר.

על זה שהוא עשה מעשים פליליים חמורים ביותר, אין בכוונתי להתכחש (נו, ע"פ החשדות ולכאורה, אבל…). אבל באמת שלא על זה אני יושב וכותב. למען הסר ספק: אינני מזדהה איתם ולו לרגע קל. הבנאדם הפך למסוכן וטוב שהורחק מהחברה.

אבל דודו טופז ז"ל, כמו כל אחד מאיתנו, הוא בנאדם.

אז מה אם הקריירה שלו הייתה שנויה במחלוקת, ובשידור חי הוא נשך יד של איזה דוגמנית אורוגוואית? אז מה? אם העם רואה את זה ונותן מנדט כל כך גבוה לתוכנית, כנראה שצריך להחליף את העם. אין לי (ומעולם לא הייתה) תלונה על טופז בעניינים כאלו. מיקי, אחיו של דודו, צדק כשאמר שלא התקשורת אשמה, אלא צרכני התקשורת.

אני לא מאמין שהוא היה מפלצת, או כמו שאמר יונתן הקטן (בנו בן ה-8 של טופז) בהלווית אביו: "אני לא מבין למה אבא שלי הלך לכלא, אם הוא עשה טעות אחת וכל כך הרבה מעשים טובים".

והבעיה היא גם לא לגמרי בתקשורת, היא גם בחברה הישראלית שצמאה לדם. סיפור המעצר שלו קיבל רייטינג לא פחות מאשר סיפורי החייזרים שלו, אי שם בעשור הקודם.

אחרי יומיים של מעצר כל ילד כבר ידע לומר שדודו טופז ירד מהפסים והשתגע, לא צריך להיות פרופסור למדעי הנפש כדי להבין את זה. והשאלה הנשאלת היא רק למה, למרות הכל, בכל זאת התקשורת רמסה את כבודו גם לאחר שהוא הורחק מהחברה? למה בכלל פורסם המכתב שהוא השאיר לאחר ניסיון ההתאבדות הראשון, שנכשל? הרי דבר כזה הוא שיא הפגיעה בפרטיות, ואם דודו היה יותר חזק נפשית הוא אולי היה גם "נכנס" (משפטית או פיזית) באותו סוהר שהוציא את המכתב מהפח בתאו בכלא והעביר אותו לתקשורת.

והבעיה היא בחוסר הגבולות של העיתונאים והכתבים בישראל: למה בכלל לפרסם מכתב כזה?

חוץ מאשר העובדה שהמכתב שהשאיר דודו הוא פרטי ואישי, לאף אחד אין זכות לקחת אותו, ובטח שלא לפרסם. התקשורת בישראל רקדה על הדם – ממש כך – בחודשים האחרונים, ושמחה לאיד על נפילתו של כוכב. הקִנאה של אנשים קטנים וצרי-עין שלא הצליחו כמו דודו העבירה אותם על דעתם, רק שבהם כנראה לא היו טמונים זרעי הפורענות שהיו אצל דודו.

ודודו טופז לא אשם במה שקרה. ותאמינו לי שאני יודע על מה אני מדבר. חולי נפש לא נשאלים לפני לידתם: "האם מתאים לך להיות חולה נפש", הם נולדים אל תוך מציאות שלא מאירה להם את פניה.

דודו טופז חי מאהבת הקהל, הוא מעולם לא הסתיר זאת, וזה מה שהחזיק אותו שפוי 62 שנה. אבל בלי מגע עם הקהל, עם דלתות שנסגרות מיום ליום ועם תסכול שהולך וגדל, בתוספת תסביך נפשי וייאוש על כך שכבר אין לו עתיד, הוא הגיע לאן שהגיע.

בעיית התקשורת בישראל לא תיפתר ולא תיחקר בעקבות מקרה התאבדות זה. למעשה, מחר בבוקר נתעורר לבוקר אחר, בוקר חדש שבו דודו טופז הוא בסה"כ חלק מההיסטוריה. מי כבר יזכור את דודו, האיש והאגדה, החיוך שלא יורד (אבל בסוף ירד), והנתינה האינסופית לאנשים? אפילו במותו הוא ציווה חיים לאחרים ע"י תרומת איברים, אבל מי יזכור לו את זה מחר?

ואם היה מסתבר שהוא לא אשם, מישהו היה מתנצל? אומר מילה טובה?

"אני קורא את כל הביקורות עליי, ואף ביקורת לא טובה, אף אחד לא כותב הוא מוכשר, הוא שווה", הוא אמר פעם, ובצדק. התקשורת מחפשת את הצהוב, את הרע, וללא גבול.

שבור נפשית, הוא ניסה להתאבד, ולא הצליח. אבל בִמְקום הודעה לקונית בעמוד אמצעי בעיתון, אודות העציר המפורסם שהיה מסוכן לחברה והורחק ממנה, התקשורת נתנה לו שוב את הבמה והרייטינג שהוא היה רוצה בתנאים אחרים, אבל עכשיו הוא כבר לא צריך. התנאים שבהם הוא קיבל את הבמה רק שברו אותו יותר, ואף לא אחד מהעיתונאים לא ניסה לעצור לרגע ולחשוב כמה נזק הוא מייצר בדיבורו וכתיבתו על הנושא.

לא במקרה, בדרכי לבית הקברות התנגנה באוזני נורית גלרון, עם "בלדה לאישה", מתוך המופע "כמו ציפור בחדר", לזכרה של אמנית אחרת שהתאבדה, תרצה אתר. היא ביטאה במילים איך נראה העולם כשהוא סוגר עליה מכל הכיוונים. העולם כנראה קשה מידי בשביל אנשים רגישים.

רציתי לכתוב על זה בזמנו, לפני חודשיים, אבל לא היה לי זמן. היום כבר לקחתי את הזמן הזה בכוח כדי לכתוב (ואשתי כבר מכינה את החבל בשבילי).

עיתונאים וכתבים יקרים: אם לא עזבתם אותו לנפשו בחייו, לפחות תעזבו אותו במותו. הסיפור נגמר. אם נפגעי דודו טופז יוותרו על התביעות האישיות שלהם על עזבונו של דודו, הם יָרְאו בכך אצילות נפש של ממש. עוד כמה גרושים זה לא מה שישנה את חייהם. ורביב דרוקר: אתה סומנת אצלי באיקס אדום גדול על הגועל נפש שכתבת בבלוג שלך. מזל שאני לא רואה טלויזיה, אז לא אצטרך לסבול אותך. ויונית לוי: בפרשת דודו טופז דווקא המילים הרגו, ולא המכות. את יודעת היטב מה כוחן של המילים, אז תפסיקי להתחסד.

: משוגעים, תרדו מהגג (לפחות בהלויה). צילום שלי

: חלקת הקבר. צילום מאתר וואלה

"אפילו ענני הגובה, לא יכלו לשתיקתה
היא הביטה עד בלי שבע, היא הביטה וידעה
שכעת פורחות בעמק, שלל חבצלות הבר
ולמרות הכל, הכל נגמר.

אפילו ענני אוקטובר, הסגולים אל מול שקיעה,
לא עזרו לה אף לרגע, לא עזרו להרגע,
אף כי עוד פרחו בעמק, שלל חבצלות הבר
למרות הכל, הכל נגמר.

אפילו הספרים בחדר, הסגור והעצוב,
כבר ידעו היא לא בסדר, היא הולכת לבלי שוב
עוד פורחות הרחק בעמק, שלל חבצלות הבר
אך למרות הכל, הכל נגמר."
בלדה לאישה. מילים: תרצה אתר ז"ל. לחן: משה וילנסקי ז"ל.

לזכרו הטוב של דודו טופז ז"ל, 20/9/1946 -20/8/2009