צבר - בלוג עם קוצים

"כל סוף הוא התחלה חדשה", אמרו שב"ק ס' לפני יותר מעשור, וצדקו. מנויי הרסס של הבלוג (אולי) לא שמו לב להבדל, כי הבלוג לא היה למטה לזמן ממושך.

אז החדשות הן, שכמו אילן, אריאל, ועוד הרבה אנשים יקרים שהתחילו את האתר שלהם על שרת ביתי ועברו להתאחסן במקום אחר, עכשיו הגיע תורי.

חלפה שנה מאז שכתבתי פה מילים בודדות על יום הזיכרון לשואה ולגבורה.

גם היום שקלתי אם לפתוח את המחשב ולכתוב. לא כי אין מה, אלא כי קשה לי לכתוב.

בשנה האחרונה, כמו בכל השנים שקדמו לה, שמעתי וראיתי דברים, ואפילו נחשפתי בקטנה לחומר משפחתי שמשום מה לא ראיתי קודם. עצם קיומי הוא הוא הניצחון של ההיגיון על הטירוף.

במשפחה שלי מעולם לא דיברו על השואה. לדור שלי אף אחד לא נידב את הזיכרונות – גם כי מי שידע, כבר עשרות שנים אינו איתנו, וגם כי יש סוג של קשר שתיקה. ואולי זו אשמתי שמעולם לא שאלתי, ועל אף זאת, אינני בטוח שאני רוצה לשאול.

ולפני דקות אחדות, בפעם הראשונה בחיי, חיטטתי באתר של יד ושם וחיפשתי כמה שמות, שידעתי שאי שם, ב-1942 הובלו אל מותם. ואכן מצאתי את שמות קרובי משפחתי שנרצחו בידי הנאצים (*), וכתב ידו העגלגל של סבי מעטר את הדו"ח שהוא מילא לפני יותר מ-30 שנה עבור יד ושם. אני אפילו לא יודע אם ההורים שלי ראו את זה, כמעט בטוח שאחָי לא ראו את הדו"ח הזה מעולם. אינני יודע אם אי פעם הייתי מגיע אליו לולא האינטרנט.