קטגוריות
כללי מכתבים למגירה הציבורית

סיפור לשבוע הספר

"שלום. אה, ותודה", היא אמרה לחברתה כישצאה מביתה עם ספר טוב בידה השמאלית.

"אל תשכחי להחזיר אותו", ענתה החברה וסגרה אחריה את הדלת.

1200 מטרים של שביל צר וארוך, מואר באור נוגה של פנסי רחוב כתומים, הפרידו בין הבית האחרון בכפר ממנו יצאה לבין הבית הראשון בעיר בו גרה ולשם היא חוזרת. 1200 מטרים של שביל, שלשמאלו ולימינו אין ולו קרן אור אחד בודדה כדי לראות מה מסתתר מאחורי החושך. בדרך זו עוברים בכל יום מאות אנשים, בין אם צועדים ברגל כחלק מהספורט היומי שלהם ובין אם צעירי הכפר הולכים לקנות כמה מצרכים בסופר של העיר הגדולה אחרי שהמכולת בכפר נסגרת. בשעות לילה קטנות כמו זו שעכשיו, כבר אין הרבה תנועה על השביל הארוך, רק מידי פעם עוברים להם אנשים בודדים כמוה, חוזרים הביתה מיום עבודה מעייף, או יוצאים לקראת יום חדש. לפעמים, השביל מזמן לו גם רופא שמוזעק פתאום באמצע הלילה לטפל בילדים קטנים. אבל הלילה, הרופא יִישן בנחת בביתו.

באמצע הדרך היא התעייפה. נחה לרגע על ספסל קטן, אחד מיני רבים על השביל הצר, מתחת לפנס כתום הציצה בכריכת הספר שבידה. זה לא נורא, חשבה לעצמה, אם אעצור פה לכמה דקות לקרוא את ההתחלה. בזווית עינה עוד שמה לב לבחור צעיר, רזה ומתולתל שהולך על השביל ומתקרב אליה. היא לא התייחסה לקיומו, ופתחה את הספר.

דקות אחר כך היא לא יכולה לשלוט בעצמה. הוא מוביל אותה במסדרון ארוך ארוך עם אור לבן מרצד והיא יודעת שגם אם היא תצעק אף אחד לא ישמע. היא לא יודעת איפה היא, אבל בעולם הזה אין עוד אף אחד חוץ משניהם. היא לא יכולה להתנגד, היא יודעת. ככל שהיא רוצה להתנגד, היא מרגישה יותר לפותה. כשהיא שבויה שלו, היא זוכרת גם מה יקרה אם יגיע הבוקר והוריה יתעוררו וימצאו שהיא לא בבית – אך עם זאת, אין בכוחה להפסיק. לפרקים היא בוכה אחריו ורוצה לדעת לאן הוא מוביל אותה, אך הוא בשתיקתו, לא עונה ורק מוסיף לשחק בה כאילו הייתה בובה על חוטים. היא מכורה לתחושה ולא יכולה להפסיק עכשיו. מה יקרה? מה עוד יקרה פה לפני שיגיע הסוף?

לפתע נעשה חשוך בעיניים, והיא מרגישה נגיעה קלה בכתפה. איש מבוגר עומד לידה, נוגע בה קלות ומחייך. "ילדה יפה, מי את? איפה את גרה?" שואל אותה האיש. היא פותחת את עיניה בבהלה, מרימה את הראש ומסתכלת על האיש.

"אה, מי אתה?" היא שואלת אותו.

"נרדמת פה עם הספר" ממשיך האיש, כאילו לא שומע. "אבל אני מבין אותך, זה ספר טוב. תחזרי הביתה לפני שאבא ואמא ידאגו".

היא חייכה בביישנות האופיינית לה, אמרה תודה לאיש, קמה מהספסל והמשיכה ללכת בשביל. כשהיא תגיע הביתה, הבטיחה לעצמה, היא תמשיך לקרוא את הספר.

פנקו את עצמכם עם ספר טוב לכבוד שבוע הספר.

(הרעיון לכתיבת הסיפור הזה עלה לא מזמן, כששרפתי לילות בקריאת ספר טוב, ולא מהוצאת האוניברסיטה הפתוחה)

3 תגובות על “סיפור לשבוע הספר”

אתה כותב מאוד יפה! חבל על הבזבוז שאתה עושה באוניברסיטה :-)…

אגב, הספרים שלכם זה דבר ענק הלוואי עלינו שהיו משקיעים בנו ככה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *