לפני עשור פלוס, אי שם בנעורי העליזים, הצלחתי לעלות על משוואה שכמעט תמיד נכונה:
המוסיקה האהובה ביותר על אדם, היא המוסיקה של נעוריו.
זה היה נכון לגבָי אז, כי שמעתי את המוסיקה שהייתה אז הכי עדכנית (אף אחד לא שמע אז מוסיקה שחורה למשל, למעט כמה בודדים).
זה היה נכון לגבי עוד כמה אנשים שהיכרתי, בכללם גם הורָי שעד היום שומעים להם את שנות השישים/שבעים.
המשפט השגור בפי הצוחק באותה תקופה היה "עוד יום אחד נתבגר, עוד יום אחד נתפגר". עברו השנים, הפסקתי לומר אותו כי התבגרתי, ומה שנשאר לי מהמשפט לא ראוי להיאמר בצחוק.
השבוע התבשרו קוראיו של ידידי דולב על יום הולדתו 18 החל בקרוב, דבר שגם לי הזכיר תקופות שונות בחיי.
כשהשמעתי לעצמי בשבועות האחרונים מה העתקתי לנגן המוסיקה האישי שלי, אכן לא הופתעתי לגלות פתאום שהרבה שירים הם משנות התשעים.
אני מריח באופק את החלפת הקידומת השלישית בחיי, ועולים לי לראש כמה שירי געגועים יותר ישנים ממני:
חורשת האקליפטוס, מילים של נעמי שמר על ילדותה בקבוצת כנרת
גן השקמים, מילים של יצחק יצחקי על ילדותו בתל אביב
אני וסימון ומואיז הקטן, מילים של יוסי בנאי על ילדותו בירושלים
ימי בנימינה, מילים של אהוד מנור על ילדותו בבנימינה.
געגועים מציפים… אבל מה שהיה נכון לגבָּי אז, נכון גם היום: אוהב לחייך ומשתדל ליהנות מהחיים ולגמוע מהם את כל מה שניתן.
כבר אז ידעתי לאהוב את נעורי, שכשילכו לא ישובו עוד לעולם.
תגובה אחת על “על טעם ועל מוסיקה, על געגועים לנעורים”
אח… השירים הישנים. אני חושב שבאמת לא יוצרים היום שירים טובים כמו אלו.
האהובים עלי:
"ברחובינו הצר", "רק תפילה", "עלי בריקדות", "שיר המרד", "מחר" ואיך אפשר בלי שיר הכותל.