בשיטוטי באינטרנט הגעתי לאתר קניות שמציע – תחזיקו חזק – תמיכת צ'אט וירטואלית.
זה לא שראיתי יותר מידי סרטים בזמן האחרון (אפילו לכתוב בבלוג אין לי זמן בזמן האחרון), אבל יש לי הרגשה לא נוחה באיך שאנחנו נותנים למחשבים לחלחל יותר ויותר למקומות שבני האדם צריכים למלא. זה נכון ש"כוח עבודה" של מחשב הוא זול בעשרות מונים לעומת משכורת שעובד מקבל. אבל בני אדם, מטבע היותם אנושיים, יעדיפו ברוב המקרים לדבר עם אנשים.
לפני כמה שבועות, כשדיברתי עם אח שלי, הוא שאל אותי מה חדש אצלי. אמרתי שהמחשב שלי מושבת וחוץ מזה אין שום חדש.
הוא ענה את התשובה הצפויה ממי שמכיר אותי מקרוב: אם המחשב שלי מושבת אז באמת אין שום חדש.
בתור אחד שאוהב לפרק מחשבים רק כדי להרכיב אותם מחדש, אני נתקל לא פעם בתופעת "החלק המתקלקל".
שמעתי שזו תופעה נפוצה במחשבים, בעיקר במחשבים שהמארז שלהם מדמה ריץ'-רץ', כמו אלו שאצלי.
כלינוקסאי, חברים מידי פעם מציקים לי בעניין הלינוקס. החלטתי לשבת ולכתוב מבחר סיבות הגיוניות כדי להראות למה דווקא משתמשי חלונות הם המוזרים ומשתמשי הלינוקס הם ההגיוניים יותר.
אחמד קם בבוקר עם שעון מעורר וגלעד מנסה לישון עוד קצת.
מוסטפא נותן נשיקה לאשתו ויוצא לעבודה וגלעד קם לעוד בוקר ארוך.
כן, קצת מוזר לשאול שאלות של פסח בחודשיים איחור. אבל מה לעשות, תיזמון המשט הפרובוקטיבי לעזה לא תוׁאַם איתי.
תקציר הפרקים הקודמים: טורקיה מארגנת משט פרובוקטיבי לעזה, משרד החוץ הישראלי מנסה למנוע אותו ומצהיר שהם יפעלו בלב ים והמשט לא יגיע לעזה, המארגנים מודעים לעובדה שהם יגיעו לאשדוד אבל מוציאים את המשט, כלי התקשורת מכל העולם יודעים מה עומד לקרות ומחכים להזדמנות לנגח את ישראל. בו בזמן, מארגני המשט ה"הומניטרי" מסרבים להעביר מכתב לחייל החטוף גלעד שליט, שכלוא בעזה כבר 4 שנים (אולי הם חושבים שמצבו יותר טוב ממצבה של האוכלוסיה בעזה וזה לא מגיע לו? מעניין לדעת)
לאחר התכתשות בלב ים, דובר צה"ל מפרסם סרטונים שבהם נראה בבירור שפעילים על "מאווי מרמרה" חיכו על הסיפון לחיילי הקומנדו של צה"ל בשביל לכלות בהם את זעמם. בלית ברירה פותחים החיילים (גם) באש חיה והורגים 9 פעילים.
והעולם? כמנהגו נוהג. ישראל זוכה לשלל גינויים. אם היו אלו חיילי צה"ל שחוזרים מהמרמרה בארונות, כנראה שהכל היה עובר בשקט.
אז מה נשתנה? שום דבר. הסרט שבו אנו חיים לא התחיל אתמול, וגם לא ב-67' ולא ב-48'. אנטישמיות זו לא המצאה של הציונות.
"האגרסיביות הישראלית", ע"פ nebelspalter השוויצרי, ציריך, 28/11/1956.
עדכון: למי שלא הבין את הקריקטורה, עבד אל נאצר (שליט מצרים דאז) מתגרה בבן גוריון בגינה שלו, ואומות העולם יושבות בשקט. כשבן גוריון מתקיף בחזרה, כולם צועקים. הקריקטורה פורסמה שלושה שבועות אחרי "מבצע קדש".
"שלום. אה, ותודה", היא אמרה לחברתה כישצאה מביתה עם ספר טוב בידה השמאלית.
"אל תשכחי להחזיר אותו", ענתה החברה וסגרה אחריה את הדלת.
חלפה שנה מאז שכתבתי פה מילים בודדות על יום הזיכרון לשואה ולגבורה.
גם היום שקלתי אם לפתוח את המחשב ולכתוב. לא כי אין מה, אלא כי קשה לי לכתוב.
בשנה האחרונה, כמו בכל השנים שקדמו לה, שמעתי וראיתי דברים, ואפילו נחשפתי בקטנה לחומר משפחתי שמשום מה לא ראיתי קודם. עצם קיומי הוא הוא הניצחון של ההיגיון על הטירוף.
במשפחה שלי מעולם לא דיברו על השואה. לדור שלי אף אחד לא נידב את הזיכרונות – גם כי מי שידע, כבר עשרות שנים אינו איתנו, וגם כי יש סוג של קשר שתיקה. ואולי זו אשמתי שמעולם לא שאלתי, ועל אף זאת, אינני בטוח שאני רוצה לשאול.
ולפני דקות אחדות, בפעם הראשונה בחיי, חיטטתי באתר של יד ושם וחיפשתי כמה שמות, שידעתי שאי שם, ב-1942 הובלו אל מותם. ואכן מצאתי את שמות קרובי משפחתי שנרצחו בידי הנאצים (*), וכתב ידו העגלגל של סבי מעטר את הדו"ח שהוא מילא לפני יותר מ-30 שנה עבור יד ושם. אני אפילו לא יודע אם ההורים שלי ראו את זה, כמעט בטוח שאחָי לא ראו את הדו"ח הזה מעולם. אינני יודע אם אי פעם הייתי מגיע אליו לולא האינטרנט.
אני לא מבין למה העוגיות של פסח לא נמכרות כל השנה.
קניתי לבית מלאי של עוגיות פסח שיספיק אולי לעוד שבועיים, רק כי הם היו העוגיות האחרונות בחנות והמוכר הצהיר על כך שיגיעו עוד עוגיות כאלו רק בפסח הבא.
האם העוגיות האלו לא כשרות לחמץ?
אתמהה…