אחרי שפניתי שמאלה השתלבתי יפה בתנועה בנתיב השמאלי. נסעתי לכיוון היציאה מהעיר. מפה לשם קלטתי במראה של הרכב שלפני, כמו גם מצורת הנסיעה שלו, שאני הולך לאכול אותה בנסיעה איטית אחרי אישה מבוגרת (סליחה על השובניזם).
מכיוון שאינני אוהב לעקוף מימין ומכיוון שבתוך העיר אני מקפיד משנה זהירות על נהיגה בטוחה, החלטתי שאני לא עוקף אותה עד היציאה מהעיר. כעבור כמה רמזורים זה הגיע.
קיוויתי אולי היא תזוז ימינה, איתותי אורות קצת, קצת הצמדות מסוכנת מאחוריה, אבל אני לא אוהב לצפצף. מצטער, זה שמור למקרי סכנה מיידית.
70 קמ"ש בכביש בינעירוני, כשמימיני עוקפים כולם ומלפניה אין אף אחד… אז השתלבתי ימינה ועקפתי אותה.
הפעם "הייתי חייב" לעשות את מה שאמר לי מישהו שנוהג קצת יותר מסוכן ממני ויש לו פחות סבלנות בכביש: אחרי העקיפה תחזור לשמאלי ותאט עד שהיא תבין ותזוז ימינה.
אלוהים ישמור… הגעתי ל-40 קמ"ש (בינעירוני, לעזאזל) עד שהיא הבינה ולקחה ימינה. אבל כשהיא לקחה ימינה שמעתי את הצפצופים העצבניים של הטנדר שהיה מימין לה והיא כמעט הורידה אותו מהכביש (ראיתי הכל במראה הימנית. אני לא מורה, והגב שלי היה צמוד למושב).
ואז… נפלה ההחלטה לבחור בל"ד.
עכשיו אסביר את הקשר:
הצבעה לבל"ד = הצבעה נגד המדינה ובעד החמאס.
הצבעה לחמאס מקרבת אלינו את איראן.
באיראן לנשים אין זכות להוציא רישיון נהיגה.
כשאיראן תהיה פה, נשים כמוה ירדו מהכביש ואני אשאר חי עם לב בריא יותר.
הצביעו בל"ד, לחיים טובים יותר (לגברים) על הכביש.
אה… כמעט שכחתי: אני אשאר חי רק בתנאי שאתאסלם.
אז במחשבה שניה אצביע ליברמן, כדי שירחיק מפה את איראן.
אוף, ההחלטה נפלה בכביש.