- צבר – בלוג עם קוצים - https://tsabar.no-ip.org/blog -

שלום, חבר

הפלאפון הוא החבר הכי טוב של האדם בתרבות המערבית מזה כעשור.

מתוך ה-כמעט-עשור שאני מחזיק פלאפון צמוד אלי (ואם לא האישה לא הייתי זמין אף-פעם), עד כה היו לי בסה"כ 2 מכשירים (אם לא סופרים מכשירים "משניים"), האחרון החזיק אצלי מעמד 6.7 שנים. בשבוע האחרון הוא מראה סימני עייפות ממני.

אצטט כמה מתוך שלל המשפטים שהייתי אומר עליו בשנים האחרונות:

"אני והוא זה חתונה קתולית, רק המוות יפריד בינינו. או שלי או שלו"

"יש בו כל מה שאני צריך מפלאפון – הוא יודע להוציא שיחות ולקבל שיחות, ואפילו מקבל סמס"

"אם הוא היה בנאדם הוא היה היום בכיתה א, כבר יודע לקרוא ולכתוב" – דברים שאמרתי בשנה האחרונה.

"הוא מימי אנטי-טטנוס" – בתגובה למי שאמר שהוא מימי אנטיוכוס.

אני חושב שכוונותי הובנו. אהבתי את הפלאפון שלי וחוץ מהחלפת סוללה פעם ב-3 שנים לא החלפתי בו כלום – גם לא צלצול ושומר מסך.

היו לו אפשרויות של הורדת צלצולים ואייקונים מהרשת הסלולרית, וכשהוא היה חדש הורדתי את המנגינה שהייתה באותם ימים פוסט-להיט: "מוי לוליטה" (נו… של הילדה הצרפתיה אליזֶה, עם השיר היחיד מאז ועד עולם) ואייקון של דובדבנים, שנשארו עמי עד עצם היום הזה.

כמובן שהוא היה מונו-פוני (להבדיל מפולי-פוני) כמו שאר הפלאפונים של אותם ימים (מדובר בכל זאת על שנת 2002).

כעת נשמעות מגרוני (יותר נכון – נכתבות ממקלדתי) "מנגינות" אחרות:

"הוא עוד לא מת, אבל הוא כבר לא חולה" – הכוונה שהוא גוסס.

"אין לי (קשר ל) זמן" – השעון שלו מתאפס כל כמה שעות, בעוד השעון שלו הוא השעון היחיד שלי מאז שנפטרתי משעון היד.

את האמת, זה לא כזה נורא להסתובב בלי פלאפון ובלי קשר לזמן. יש בזה גם קצת הרגשה טובה, תחושה של חופש, התנתקות מהעולם.

נוקיה 3310, כמעט האחרון עלי אדמות, שבקרוב לצערי אצטרך להחליף.

הנה תמונות למזכרת:

image1

image2