אני לא יודע אם גם עליכם נוחתת לפעמים הרגשה כזאת, אבל מידי פעם נוחתת עלי ההרגשה שאני חייב לחסל מישהו. חייב.
זה בא לי בעיקר בקיץ, ההרגשה הזו. ואז אני מחפש את הקורבן.
בד"כ הקורבן התורן קרוב אלי מספיק ומהר מאוד אני יכול לבצע את זממי.
כשזה נוחת עלי, אני מתקשה לעצור את עצמי. ההרגשה שבא לי להרוג מישהו, חזקה ממני.
הרבה פעמים בקיץ נוחתת עלי התחושה הזו, שאני חייב להרוג מישהו, ומהר. עדיף ממש עכשיו. בחורף, ההרגשה הזו נדירה מאוד. יכול להיות שזו הלחות האיומה של גוש דן בקיץ, שגורמת לכולם להיות דביקים ומגעילים, וזו באמת סיבה טובה לחשוב שלילי על החיים.
אחרי שאני מחסל מישהו שמעצבן אותי, אני יודע שאני יכול להירגע ולשבת קצת עם עצמי וליהנות מגלגול המחשבה על עצם החיסול. בדקות הקרובות אף אחד לא יטריד אותי. מי שיעז – יחוסל גם הוא.
בד"כ, כשמגיעה אלי ההרגשה הזו, זה באמת מסתיים במוות. לפעמים לא. אבל כשהקורבן מצליח לברוח ממני, אני יודע שאני בבעיה. לפעמים יעד החיסול בורח רחוק ואין לי מה לעשות, ולפעמים אני מנסה לרדוף אחריו, להשיג אותו ו… לחסל בלי רחמים.
זה צורך נפשי, שיטת החיסולים הזו. זה גם צורך גופני. זה בוער לי בעורקים ובכל כלי הדם, הצורך לחסל מישהו לפני שהוא יגמור אותי.
אנשים שראו אותי פעם בפעולה, אמרו שהשב"כ צריך ללמוד ממני על חיסול ממוקד, ועל איך מנקים את זירת הרצח בלי להשאיר עקבות.