לשחק את המשחק

מזה זמן מה שיפעת מחפשת עבודה כפקידה או מזכירה. יש לה נסיון כמוקדנית בחברה גדולה, והייתה לה גם תקופה כמעבירת שיחות במרכזיה של חברה עלומת שם.

יפעת אומנם לא חיה מתחת לקו העוני, אבל היא גם לא יכולה להרשות לעצמה הרבה מותרות. לא, היא לא חולמת להתעשר בעבודתה, אלא להרוויח ביושר את לחמה ולתת את עצמה לעבודה שתתן לה בתמורה, מעבר לשכר החודשי, גם סיפוק והנאה. לכן היא מחפשת משרה שהיא יודעת שהיא אוהבת: גם לדבר בטלפון, גם לשרת את הלקוחות ואת מצבת העובדים שסביבה. פקידה או מזכירה.

פעם בכמה ימים יפעת הייתה הולכת לתוּר את חברות כוח האדם באזור מגוריה, נרשמת אצלם ואז הולכת, בידיעה שאף אחד לא יפנה אליה בעתיד הקרוב. יש לה ניסיון מר מהעבר, שמצביע על כך שבחברות האלו עובדים בשיטת ה-"FIFO": כמו תור בסופרמרקט, מי שנרשם ראשון מקבל את המשרה הפנויה הראשונה, מי שבא אחריו מקבל את המשרה שהתפנתה אחריה (כמובן בלי להחשיב את אלו שמצאו עבודה בדרכים אחרות בינתים). לכן, היא ידעה שבכל חברה שהיא נרשמת, היא מקבלת טלפון כעבור חודשיים בערך. זו הסיבה שהיא התמקדה בחיפוש עבודה בצורה עצמאית ולא דרך חברות כוח אדם. אה, ויש גם את הניצול המחפיר של החברות הנ"ל, ואת העובדה שאחרי 9 חודשים היא עלולה להיזרק בחזרה לשוק מחפשי העבודה.

ויום אחד יפעת קיבלה טלפון מחברת "כוח לעובדים שירותי כוח אדם בע"מ". על הקו הייתה מיכל עם הצעת עבודה קצת אחרת: סוכנת מכירות בחברה סלולרית גדולה. המשרה כוללת מענה טלפוני ללקוחות פוטנציאליים שמתעניינים להתחבר לחברה. הטלפון תפס את יפעת באמצע הרחוב, בדרך לבנק להוציא כרטיס מגנטי חדש במקום ההוא שנבלע בגלל משיכת יתר, ומחשבותיה של יפעת היו טרודים בענייניה. היא ענתה ביבשושיות שאינה מעוניינת במשרה כזו, כי היא אינה יודעת לשקר ולהערים על אנשים תמימים.

מיכל, הפקידה שהתקשרה ליפעת, וגם היא כבר משופשפת בעבודתה, נשמעה קצת יותר נלהבת מיפעת לגבי סיכויי התאמתה של יפעת למשרה הזו. "יש גם בונוסים חצי שנתיים", היא הזכירה ליפעת, "וכמובן עמלות חודשיות לפי כמות המכירות שלך. מה אכפת לך לנסות את העבודה הזו"?

יפעת ידעה בליבה שהעבודה הזו ממש לא מתאימה לה, אבל מה היא כבר יכולה להגיד למיכל? אז היא הסכימה לשמוע עוד.

"איך תהליך הקבלה לתפקיד בחברה?" שאלה יפעת את מיכל.

"את צריכה לעבור במרכז הערכה, יש דינמיקה קבוצתית ואח"כ ראיון אישי", ענתה מיכל בנימה מתלהבת קלות.

"אין סיכוי. הדינמיקות הקבוצתיות האלו יצאו לי כבר מכל החורים. אינני מעוניינת", אמרה יפעת בטון ספק החלטי ספק בספק.

בשלב זה מיכל ידעה שהיא צריכה למכור את המשרה הזו ליפעת כאילו היא לפחות משרת חלומותיה. כמו כל סוכן מכירות, היא דיברה בהתלהבות וסיפרה עד כמה זה קל ופשוט לעבור את המשחקים הטפשיים בקבוצה. "יתנו לכם להרכיב משהו בלגו, ותצטרכו להחליט החלטה קבוצתית משותפת. את נשמעת לי בחורה שמבינה ענין, אז מה זה בשבילך? את עוברת את זה כמו גדולה", מיכל נשמעה מתלהבת לספר את זה ליפעת, שמצידה הייתה מוכנה להקשיב אך יותר ויותר נחרצת בדעתה שהיא אינה מעוניינת בעוד משחקים מטומטמים של פסיכולוגים משועממים.

יפעת היססה בקולה, אך בליבה כבר ידעה שהיא לא מתכוונת להיענות להזמנה של מיכל לעבודה הזו. גם אם המכשול היחיד לעבודה הזו היה רק ללכת למרכז ההערכה, יפעת הייתה מוותרת כעת על הג'וב הזה. מבחינתה, מרכז הערכה הוא לא יותר מבזבוז זמן של קבוצת אנשים על משהו חסר תוחלת. משחקי ילדים למבוגרים.

מיכל ניסתה שוב לשדל את יפעת להגיע ליום הערכה, נסיונות אחרונים לפני שהיא מבינה שאין טעם להמשיך. "יפעת, תשמעי", מיכל שינתה את הטון המתלהב-בכאילו לטון עמוק ורציני, כזה שמשמיעים בשיחות נפש אחת-על-אחת עם חברות קרובות, "בינינו, את לא צריכה להיות מי שאת, ולא צריכה לספר על עצמך את כל האמת לאמיתה. את רק צריכה לשחק את המשחק שכולם משחקים. כל אחד שהולך לדינמיקה קבוצתית במרכז הערכה של חברה גדולה כלשהי, משחק את המשחק הזה. שנינו יודעות שאלו שטויות מטופשות של פסיכולוגים שהצליחו למכור את מרכולתם לחברות ענק בשם הסינון האיכותי. זה הכל בולשיט. תלכי לשם, תשחקי את המשחק, תספרי שזו משרת חלומותייך עאלק, ותלכי משם כאילו זה לא היה קיים. אוקיי"?

מיכל השתתקה וחיכתה לתשובתה של יפעת. לאחר שניות ארוכות יפעת ענתה ביובש "אינני מעוניינת, תודה", וסגרה את הטלפון.

מיכל שמעה את צליל הניתוק ופלטה קללה עסיסית לתוך השפורפרת. בשקט שנוצר לה בתוך הראש לאחר שהורידה את הטלפון, היא הצליחה לחשוב בצלילות ושאלה את עצמה עד מתי היא תמשיך לשחק את המשחק המטופש הזה, שבו היא משכנעת אנשים צעירים ללכת למרכזי הערכה שונים ומשונים (בעיקר משונים), שבהם הם נאלצים לשחק את המשחק, ולספר לפסיכולוגים שלא באמת מעוניינים לשמוע, עד כמה שהם חושקים במשרה הזו של נציג שירות טלפוני, ועד כמה שהם יודעים להרגיע לקוחות שמקללים אותם בלי הפסקה.

מיכל ידעה שהיא שולחת אותם לעבודת זבל, שרק בשם הכבוד של החברות הגדולות הם מספקות מקומות עבודה לפסיכולוגים שיסננו רק את המתמודדים שבאמת מוכנים לקבל משכורת מינימום עבור לחץ עבודה אינסופי ולקוחות עצבניים.

באותו היום גמלה במיכל ההחלטה והיא החליטה לשנות את העולם בדרכה שלה. היא הלכה ללמוד פסיכולוגיה ואחרי הרבה שנות התשה באקדמיה היא חזרה לכסא המשרדי – הפעם בתפקיד הפסיכולוגית.

היום היא בוחנת אנשים צעירים במרכז הערכה של חברה גדולה, רושמת לעצמה מי חיטט באף ומתי, מי הראה סימני עצבנות כשהוא היה צריך לספר למה בעץ שהוא צייר אין פירות על העלים, ועוד ניואנסים טפשיים שכאלו, שאף אחד לא באמת מתעניין בהם. אפשר לומר שבאופן כללי היא ממשיכה לשחק את המשחק, ולרשום בניירות שלה מי משחק את המשחק.

ובאשר ליפעת, היא לא משחקת משחקים. מאז ומתמיד היא ידעה ממי להתרחק. היום היא עצמאית ובעלת חנות לממכר מוצרי גלם לאומנות. גם כאן היא לא בקו העוני ולא חיה במותרות. היא יודעת שעושר לא יכול לחפות על היעדר אושר, אבל אושר יכול לחפות על היעדר עושר. כל לקוח הופך לחבר, כל לקוחה לחברה. בין מדפי הפלסטלינה לדליים עם מכחולים, בין צחוק מתגלגל ללקוח מחייך, היא עוד תמצא את האחד.

שלח מאמר זה באימייל שלח מאמר זה באימייל
הדפס מאמר זה הדפס מאמר זה

6 תגובות ל“לשחק את המשחק”

  1. מאת אור שפירא:

    סוף טוב הכול טוב?

  2. מאת אריאל:

    ריתקת אותי עד לסוף המפתיע. מי שמשחק את המשחק אצל מיכל עובר או דווקא לא?

  3. מאת tsabar:

    אור ואריאל – זה סיפור דמיוני. אתם יכולים להמשיך את הסיפור כרצונכם, ואני מזמין אתכם לעשות זאת כאן :)

  4. מאת tsabar:

    אהם, דרך אגב: גם הסיפור הזה, כמו רוב הסיפורים שלי, הוא דמיוני אבל לא לחלוטין. ההשראה לסיפור באה מהחיים שלי.

  5. מאת elidaian:

    ואו, יש לך דמיון פורה :)

  6. מאת tsabar:

    עקב ריבוי ספאם על הפוסט הזה, אני נאלץ לסגור את הפוסט לתגובות.