החברים של האח הגדול

כהרגלי מידי יום ראשון, אני מסיימת את הלימודים מוקדם ועולה על אוטובוס מספר אחת למרכז העיר, שם אני מבלה את שעות הצהריים החמות באחד הקניונים.

באוטובוס, שהיה יחסית מלא, התיישבתי בזוג הכיסאות עם הגב לכיוון הנסיעה. כאן אני יכולה להיות שקטה לגבי הנוחות שלי לשים את התיק על המושב לידי, כי הסיכויים יותר גדולים שהוא לא יתפס בהמשך ע"י נוסע נוסף.

הפעלתי את נגן המוזיקה שלי ושמעתי את השירים האהובים עלי. לא שמתי ווליום חזק מידי, אני שומעת בווליום כזה, שאני שומעת רעשים חזקים גם מהסביבה.

במעבר בין שני שירים בנגן שמתי לב לשני נערים שיושבים כמה ספסלים מאחור, שמסתכלים עלי ומצחקקים קלות. הם נראים לי בערך בני 16-17, ואולי הם מכירים איזה חברה שלי. לפעמים אני נוסעת פה עם חברות. לא התייחסתי אליהם יותר מידי והמשכתי להסתכל לכיוון החלון.

כעבור כמה דקות שניהם קמו ביחד ממקומם והגיעו לשבת מולי.

"שלום איילת", פנה אלי אחד מהם.

עצרתי את הנגן כי ראיתי שהם פונים אלי, ועשיתי פרצוף של "תחזור שנית, מה אמרת?"

"שלום איילת", שוב הבחור.

מופתעת, זזתי קצת באי נוחות במושב האוטובוס ושאלתי מאיפה אנחנו מכירים.

"את עוד לא מכירה אותנו, אבל אנחנו מכירים אותך", אמר הבחור השני.

"מה? מאיפה אתם מכירים אותי?", שאלתי, קצת מבולבלת.

"אה, את זה את תדעי עוד מעט. את לא רוצה להכיר גם אותנו קצת"? אמר הנער הראשון וחייך קלות.

"טוב. שיהיה. אתם מסתירים ממני משהו, אבל נחמד להכיר", אמרתי. אולי קצת חששתי, כי לפני המון שנים אמא אמרה לי לא לדבר עם זרים, ואלה נראים לי בדיוק הזרים שעליהם (אני חושבת) שאמא שלי דברה פעם.

"אני שלומי", אמר הראשון והושיט לי יד לכיף-לחיצה בסגנון חברי.

"ואני אסף", אמר השני, חייך קלות והושיט יד.

"לאן אתם נוסעים?" שאלתי, כי ידעתי את התשובה שלא תגיע לשאלה הטריוויאלית "מאיפה אתם מכירים אותי".

"האמת שרצינו קודם לנסוע לבית של אסף, אבל החלטנו לבוא איתך לקניון", אמר שלומי.

הייתי קצת המומה מהעובדה שהם ידעו לאן אני מתכוונת לנסוע. בכל זאת, לא ראיתי אותם קודם לכן ואני לא חושבת שיש לשני נערים זרים סיבה כלשהי לעקוב אחרי בשביל לדעת פרט כזה.

לא התכוונתי לתת להם לראות את היותי מופתעת, ובקור רוח (עד כמה שיכולתי), שאלתי מה פתאום הם חושבים שאני נוסעת למרכז??

"זה בסדר, אנחנו יודעים עלייך עוד הרבה דברים לא מעניינים. מה שלום אמא שלך?", שאל שלומי, וחיוך – ספק ממזרי ספק אמיתי – עלה על שפתיו.

אמא שלי עברה ניתוח לפני חודש, והייתה כמה ימים בבית חולים. עכשיו היא בבית. היא עוד קצת חלשה ומתאוששת. מעניין מה הפרחחים האלו יודעים על מצבה.

"הכל בסדר, למה אתה שואל", שאלתי, כאילו אני לא יודעת מה פשר ההתעניינות באימי. בחודש האחרון כל החברים, השכנים והמכרים שואלים אותי לשלומה, כבר התרגלתי, אבל למה שזר ישאל אותי לשלומה?

"את יודעת למה אני שואל, הניתוח, נו…", אמר שלומי.

אסף חייך ואמר שאני יכולה להיות רגועה, כי הם לא סוכנים של איזה ארגון פשע. הם יודעים עלי רק את מה שאני מוכנה לומר להם.

לא הבנתי את המשפט האחרון. מה זאת אומרת "שאני מוכנה לומר להם", אני בכלל לא מכירה אותם ולא אמרתי להם כלום. אבל אסף המשיך בשלו וטען שיותר מאוחר אני אדע איך דיברתי אליהם כבר חודשים מבלי לדעת. זה נשמע הזוי בערך כמו הייתי טרומן באמצע המופע, או מתמודדת ב"האח הגדול", ואלה נציגי ההפקה.

קצת מבלבל כל הקטע הזה, אני מוכרחה להודות. לא כל יום נטפלים אלי שני חבר'ה שאני לא מכירה וטוענים שאני מדברת אליהם (אליהם!! אפילו לא איתם! דווקא הם לא נראים לי עילגים במיוחד בשפה העברית, זה כנראה היה מכוון).

"איפה אתם לומדים", ניסיתי להסיט את השיחה ממני אליהם.

"אנחנו לומדים בתיכון לא רחוק ממך, במקיף". אסף שוב הראה שהם יודעים עלי הרבה. החבר'ה האלו לא מסתירים איזשהו מידע עליהם שיגרום לי להיכנס ממש ללחץ מיהם הברנשים שמולי. הם לא לוחצים עלי במשהו וחוץ מזה שאני לא מכירה אותם ולא ראיתי אותם קודם מעולם, זה נראה למביט מהצד כמו כל שיחת בני נוער סטנדרטית אחרת.

הגענו לקניון ואסף הציע לסחוב לי את התיק כמו ג'נטלמן. חייכתי ואמרתי שתודה, אבל זה לא נראה לי. מה גם שהתיק לא כבד לי מידי.

"אפשר להזמין אותך לפיצה של יום ראשון", שלומי שאל בחיוך מתוק ולא יכלתי לסרב. כל יום ראשון אני אוכלת פיצה בקניון. זה קבוע כמעט כמו לקום בבוקר ללימודים.

"תזמין עם…", התחלתי לומר ולא סיימתי את המשפט, כי שלומי ואסף כבר דיקלמו ביחד "עגבניות וזיתים שחורים". עיני נפערו בתדהמה. פגעו בול, החברים החדשים שלי. הנהנתי לאישור.

בעודי יושבת על הספסל, לא יותר מידי רחוק מהם, והם עומדים ומדסקסים ביניהם ליד דוכן הפיצה, צלצל אצלי הטלפון. זה לא היה מישהו בספר הכתובות שלי, סתם מספר רגיל. עניתי.

"הם טוענים שבגלל המחיר אין עגבניות עכשיו. את רוצה משהו אחר במקום?" לשניה ורבע לא הבנתי מי זה ומה רוצים ממני, ואז הפניתי את הראש שמאלה וראיתי את שלומי מחזיק בידו את הטלפון שלו ומסתכל עלי במין מבט של "נו…". מסתבר שגם מספר הטלפון שלי בידיהם. אבל לא נורא, עכשיו גם הטלפון של שלומי אצלי. לא שאני יודעת אם אשתמש בזה אי פעם או לא. "אז רק זיתים שחורים", אמרתי לשלומי בטלפון, והוא הנהן מרחוק וניתק.

האמת, די מוזר הקטע של לצאת לקניון עם חברים-לא-מוכרים. זה מפחיד, אבל הסיטואציה הזו שהם לא מאיימים אלא סתם כמו ידידים, וזה שאנחנו במקום ציבורי הומה אדם והעובדה שהם לא מסתירים ממני איפה הם לומדים (בהנחה שהם לא משקרים) וששלומי לא מתקשר מטלפון חסוי, נוטע בך קצת תחושת ביטחון שאת כבר קצת מכירה אותם והם כנראה לא אנסים ורוצחים. אמא'לה, אני מתחלחלת לרגע מהמחשבה שאולי אני טועה. אני בעצם, טפו-טפו, לא יודעת איך נראים אנסים. מצד שני, כנראה שאנסים לא נראים מראש כמו אנסים, אלא כמו בני אדם רגילים עד שהם מראים את הפרצוף המפלצתי שלהם. אני חושבת שאני צריכה קצת להיזהר מעכשיו, כי המחשבה שהם יודעים גם איפה אני גרה ויכולים להפתיע אותי בדרך הביתה או בשעות לא צפויות מתחילה להדאיג אותי עכשיו.

כששלומי ואסף חזרו עם הפיצות, שאלתי אותם מאיפה הם מכירים אותי. לא כל כך רציתי לאכול את הפיצה שלי מחשש שהם שמו בה משהו, איך לומר – תוספת משלהם.

"אה, זה די פשוט", אמר אסף, "שלומי ואני ראינו אותך באוטובוס ורצינו להתחיל איתך בסטייל".

טפיחה קטנה על האגו לא מסבירה את כל מה שהם יודעים עלי, חייכתי ודרשתי תשובות יותר לעניין.

"יש לשלומי בתיק מחשב נייד עם אינטרנט", אסף המשיך, "וגלשנו בפייסבוק. לא שמת לב שכיוונו אלייך את המצלמה של הנייד וצילמנו. בעזרת אפליקציית זיהוי הפנים זיהינו אותך וגלשנו באוטובוס לעמוד הפרופיל שלך, וקראנו את כל העדכונים האחרונים שלך בטוויטר ובפייסבוק".

"עבודת מחקר של חמש דקות, לא ביג-דיל", הוסיף שלומי בקריצה.

אכלתי את הפיצה בשקט וביקשתי שיעזבו אותי. הפעם יצאתי מזה בשלום, אבל מי יודע מה היה יכול לקרות אם הם לא היו נערים תמימים.

למחרת, פרופיל הפייסבוק שלי כבר היה ריק מתוכן.

לקריאה נוספת

שלח מאמר זה באימייל שלח מאמר זה באימייל
הדפס מאמר זה הדפס מאמר זה

9 תגובות ל“החברים של האח הגדול”

  1. מאת Ddorda:

    עוד מבית היוצר בבקשה 🙂

    סיפור נחמד, זה לא כ״כ פשוט להשיג פרטים על מישהו בלי לדעת מה השם שלו, אבל בכל זאת — אולי יום אחד זה יהיה אפשרי.

  2. מאת elidaian:

    ואו, זה ממש מפחיד…
    צריך להיזהר מכל הדברים האלה

  3. מאת lightpriest:

    אחלה פוסט!

  4. מאת לאה צחור:

    צבר – אתה מוכשר!

  5. מאת חתול:

    לא צריך להגזים. אפשר להחזיק פרופיל בפייסבוק ולהיזהר מפרסום מידע אישי מידי.
    אפשר גם להגדיר מידע שלא יוצג לכלל הציבור.

  6. מאת קרן:

    הגזמת!
    אבל גם אם זה מציאותי, אני חושבת שאם אותה "איילת" כתבה בקיר שלה את הפרטים הללו (הבילוי השבועי בקניון, העדפה בפיצה, מחלת האם וכו') אז סימן שאלו פרטים שלא אכפת לה שידעו אחרים…
    לפחות זה נכון לגביי, הדברים שאני מפרסמת בקיר שלי הם דברים שאומנם מלכתחילה אני מעדיפה שהחברים שלי ידעו אבל אלו דברים שלא יקרה שום דבר אם גם "זרים" ידעו מזה…

  7. מאת akiva:

    אני חושב שמי שיש לו פייסבוק אמור לצחוק כשהוא קורא את הפוסט הזה.
    א. כמו שכבר ציינו מה שמפרסמים בפייסבוק לא יקרה שום אסון אם אנשים זרים ידעו.
    ב. אפשר לחסום אותו כך שרק החברים יוכלו לראות מה יש בו.

    האפליקציה שמזהה פרופיל לפי פנים כרגע מצריכה הזמנה מיוחדת.

  8. מאת elidaian:

    אני לא חושב שזו הגזמה, כי כמו שאנחנו מודעים לזה, יש המון אנשים שלא מודעים להשפעה של מידע שנחשף לאנשים אחרים, או לעצם העובדה שהמידע הזה חשוף.
    הרבה אנשים חושבים שאם הם צריכים סיסמה כדי להיכנס לפייסבוק, אז הם מוגנים מפני זליגת מידע החוצה

  9. מאת tsabar:

    עדכון 8/6/11: פייסבוק הפעילה את זיהוי הפנים האוטומטי:
    http://net.nana10.co.il/Article/?ArticleID=806581

השארת תגובה