- צבר – בלוג עם קוצים - https://tsabar.no-ip.org/blog -

צבר כבר בן שנה. מה נביא לו מתנה?

אז סוף כל סוף הגענו למעמד המכובד הזה, ולכבוד יום ההולדת הראשון של האתר "צבר", נתכבד כולנו בהרמת כוסית יין אדום משובח.

אז איך הכל התחיל?

ישבתי משועמם בסלון וחשבתי איזה שטות אני הולך ליצור עכשיו במחשב. קריאה נואשה לעזרה מתוך ICQ אותתה לי שאיש יקר צריך להרים איזה אתר. המחשבה "מגניב אם גם לי יהיה אחד" החליפה את המחשבה "מה עושים" ותוך שלושה ימים נרשמתי לפורום בעלי אתרים בנענע והתחלתי לכתוב אתרים לכל המרבה במחיר.

טוב, אולי לא בדיוק כך…

הכל התחיל כשהחלטתי שאני צריך ראוטר. אבל אני לא באמת צריך ראוטר. אבל אני רוצה. אולי פעם אקנה. אבל אני אוהב לשחק במחשב ולא לקנות איזה מכשיר שיעשה לי את העבודה. אז מה עושים? מרימים ראוטר אישי, כמובן. מחשב עם לינוקס שיהיה יותר מראוטר פשוט, כזה שיעניין אותי להגדיר אותו, לשחק איתו, כזה שמעצם בנייתו אלמד הרבה. כזה שיוכל להיות גם שרת ביתי לכל דבר ועיסוק ועניין, ולכל סוג שירות שאצטרך.

זאת הייתה ההתחלה.

בהתחלה לא היה עליו אתר אינטרנט, כי הדיסק הקשיח היה… לא נעים להגיד… 640MB. לינוקס רצה עליו יופי טופי, אבל לאפאצ'י לא היה מספיק מקום. מכיוון שבאמת רציתי אתר אישי, כזה שאני יוכל לגשת אליו מכל מקום בעולם ו"לתקשר" עם הבית, כזה שאני ישים עליו כמה קבצים במקום להכניס לדיסק-און-קי, כזה שאני ישים תמונות של החבר'ה במקום לשלוח באימייל, והכל ע"י העתקה של קבצים בתוך הרשת הביתית. נו, אז בסוף השגתי כמה דיסקים שגודלם נע בין 800MB ל-4GB, עשיתי איזשהו מיש-מש של עיגונים ב-fstab כדי למקסם את יכולת שמירת המידע והעלתי את האתר, פחות משבועיים אחרי שהפעלתי לראשונה את המחשב הישן-נושן שייקרא מעתה "השרת הביתי".

שמתי כמה תמונות, איזור לקבצים, גם אפשרות חביבה לשלוח אלי קבצים, וגם איזה בלוגון שלא חשבתי שיקראו אותו יותר משני אנשים (אני ואשתי). עוד לא פרסמתי את הכתובת וכבר גוגל בא לחטט אצלי. אם תשאלו אותי – או שהרובוט מגריל כתובות IP לחפש בהם אתרים, או שהוא חיטט בתכתובת אישית שלי עם מי שהיה "בסוד העניינים" על האתר שיקום לו יום אחד (מה שנראה יותר ריאלי).

וככה התחלתי לכתוב קצת בבלוג ולשים עוד כמה דברים כדי שהאתר אולי יעניין 5 אנשים (אני ואשתי, ועוד 3 קרובי משפחה מדרגה ראשונה). כתבתי כמה הגיגים על הבחירות שהיו אז, ועוד כמה סקריפטים ונו, היה כיף ללמוד PHP. פרסמתי את האתר.

אחרי יומיים הוא כמובן נפל [1]. לרגע וחצי גם שכחתי לקחת בחשבון שאני מחובר לאינטרנט על תשתית של הוט ולכן כדאי שירוצו גם סקריפטים להתחברות אוטומטית לאינטרנט במקרה של ניתוק, של עדכון ה-DNS וכו' אם אני רוצה להיות זמין במשך למעלה משעה לאחר התחברות ידנית לאינטרנט. חיבור ידני זה בעצם כניסה ב-SSH לשרת והקלדת פקודות ב-CLI, מה שאומר שאם נופל האינטרנט כשרק אשתי בבית אז זה מעמיד בסימן שאלה את כדאיות החזרה שלי הביתה (סתאאאם. אשתי קוראת את הבלוג אז אני חייב לכתוב שזה לא נכון ושלא יאונה לי כל רע).

בקיצור, עם הזמן השלמתי הגדרות וכתבתי סקריפטים שאיפשרו את אחוזי הזמינות הגבוהים של האתר. בו בזמן השרת התחיל לכרוע תחת העומס ונאלצתי לחפש מחשב יותר חזק להתאחסן בו. גם תהפוכות רבות בשלב זה לא היטיבו עם אלו שניסו לגלוש אצלי, ועדיין חימם לי את הלב לדעת שיש אצלי גם גולשים שלא מכירים אותי אישית, ואפילו – ואיך בכלל הגעתי לזה – אלוהי האינטרנט (יכונה להלן "גוגל") החליט להכיר בקיומי ולהפנות אלי כל מיני גולשים מכל מיני שאילתות חיפוש מוזרות ("צבר בלוג עם קוצים [2]", או "ידית מרובעת פלדלת [3]").

אז בקיצור בלי פרטים מיותרים, האתר התפרסם הרבה מעבר למה שחשבתי בהתחלה.

2009 במספריםמהגרף המושקע רואים את הגידול בתפוצת האתר. למעט חודש אפריל, שבו בתוך יומיים וחצי הורידו אצלי למעלה מחצי ג'יגה (של תמונות. מפורט פה [4]), אין בעיה של איטיות בגלל עודף הורדות. חודש השיא היה נובמבר, עם למעלה מ-30,000 דפים נצפים ויותר מ-50,000 היטים (הייתי צריך איכשהו לנרמל את הגרף כדי שעמודת "רוחב פס" תתפוס יותר מפיקסל יחיד בתחתית). גם העמודה הכתומה (היטים) וגם העמודה הכחולה (דפים נצפים) מראים על גידול כמעט קבוע בצפייה באתר, (למעט חודש יוני, שבו האתר היה מושבת 10 ימים. פרטים נוספים כאן [5]). ולא כולם גולשים אנושיים – בערך רבע מהתעבורה (25%) היא של גוגל וחבריו (כולל הזְבָלים הסינים שבגללם גוגל מאיימת לצאת מסין), כולל בערך רבע מההיטים והדפים הנצפים באתר. חודש דצמבר היה חודש קשה: רק 4 כתבות חדשות בבלוג וכמה ימים של סגירה, ותראו מה קרה…

בהמשך לשיחתי עם עקיבה, עיבדתי את הלוגים של השרת בשלושת החודשים האחרונים לאחוזי זמינות, והתוצאות הן כדלקמן: 99% זמינות באוקטובר, 98.9% זמינות בנובמבר, ו-99.3% זמינות בדצמבר. אבל סגרתי את האתר כשנסעתי לאילת בדצמבר ולכן אם מתחשבים בזה אז אחוז הזמינות "נטו" הוא 83.4% בדצמבר. מצד שני זה עדיין יותר מהרבה בלוגים בבלוגוספירה הישראלית (בלי לפגוע באף אחד…). רגע לפני שתעירו לי: ראש השנה ויום כיפור היו בספטמבר. גם התקלה האחרונה קרתה לא מזמן, בינואר. היו לי 3 חודשים מצוינים להגיש עליהם את הסטטיסטיקה הזו… 🙂

כל הפרסום הזה הפך לאט לאט להיות בעוכרי. במקום שרת אישי, ביתי, נשלט לחלוטין ע"י הקריזות שלי, שרת לשימושי הפרטי, הפך השרת עד מהרה לסוג של כלי ששייך לי אבל מחוייב לאחרים. במפתיע, דווקא הבלוג פרח והשאיר מאחור את כל שאר חלקי האתר. סוג של דו-שיח חדש נוצר ביני לבין קוראַי הקבועים. הרגשתי שלמרות התקלות מידי פעם (הנה [6] תזכורת לתקלה האחרונה), יש לי גם סוג מסוים של התחייבות – כי אם יש קוראים נאמנים אז גם אני צריך להיות כותב נאמן. למרות שהשרת עדיין בבעלותי ואני יכול לעשות בו ככל העולה על רוחי, אני נמנע מלנתק אותו מידי פעם בשביל לעשות עוד כל מיני "ניסויים" ברשת הביתית שלי. כך השרת נשאר על מקומו, ובמקום לשמש אותי כמחשב נוסף "להתעלל" בו, הוא נשאר מקודש (עד כדי הסתרתו מעיני כל [7]). בהחלט לא הסיבה המקורית שבגללה הרמתי אותו. אם הייתי יודע שכך יהיה, אולי הייתי מסתפק בראוטר פשוט – והאתר הזה לא היה נולד אף פעם.

כשהקמתי את האתר, לא חשבתי שאגיע רחוק כל-כך. אתר חובבני שנכתב בשביל כמה חברים ובני משפחה בד"כ לא מחזיק יותר מכמה חודשים. אולי הוא נשאר קיים לנצח בתוך שירות אחסון אתרים חינם, אבל לא כשהוא יושב בתוך שרת ביתי, כזה שאני מרגיש את קיומו היומיומי: בעיצוב הבית, בשעה שהבית עומד לשטיפה, ובחשבון החשמל. אבל המציאות הוכיחה שהיא חזקה יותר מתוכניות של איש בודד. כנראה שהפרט היחיד לא יכול באמת לדעת למה לצפות כשהוא נכנס לעולם שבו הכל מקושר להכל, וההפתעות בו רבות יותר ממה שאדם אחד יכול לצפות. פתאום לינקקו [8] אלי, פתאום נכנסו עוד כמה גולשים [9], וגם התמרמרות קטנה על כך שסגרתי את האתר בראש השנה וביום כיפור [10] (ואני דווקא לא מתכוון להתמרמרות שבתגובות באתר כאן, אלא בפורום שבו פירסמתי העתק להודעה הזו), שגרמה לי להחלטה שאני לא צריך לעדכן את כל העולם על סגירות צפויות ומתוכננות של האתר, והיחיד שמקבל הודעה מראש (אם יש כזו) הוא חתול [11], עוד איש יקר שהיכרתי בבלוגוספירה, ומאחסן בשבילי את דף השגיאה כשהשרת מנותק. גם דף השגיאה הזה הוא חלק מהרגשת המחויבות שלי אליכם הגולשים.

אז מה ההמשך? בפעם השניה, כמו ביום הולדתו של האתר [12], אומר שוב ש"ימים יגידו". בינתים כולכם מוזמנים לכתוב לי תגובה, בדיוק כמו שביקשתי כאן [13] לכבוד החצי-יומולדת, במטרה לשבור בשנית את מספר השיא לתגובות לפוסט בודד.

ועכשיו, מה אפשר לתת ל"צבר" מתנה ליום הולדתו? התשובה: פּוׁסְטוׁרֵחַ (פוסט אורח, לא פוטו רצח).

אני מזמין את כולכם, מקטן ועד גדול, מקרוב ועד רחוק, להיות אורחים בבלוג: כיתבו מאמר, ארוך או קצר זה לא משנה, בנושא כלשהו שמעניין אתכם ושילחו אותו אלי, אני אדאג לשלב אותו בבלוג להנאתם של כולם. אין מתנה יותר יפה מאשר לאפשר לכם להיות חלק מהבלוג – והפעם לא רק כקוראים. דרכי יצירת קשר מפורטים פה [14]. מוזמנים במיוחד הם אלה שאין להם בלוג.

שלכם בברכה,

בעז "צבר", ינואר 2010.