חוויות הנוסע באוטובוס

– החיוך של הילדה ברכב שליד, שהסתכלה עלי ועשתה שלום עם היד, כשישבתי עם הגב לתנועה.

– הזקן שנפל עלי וביקש סליחה כשהנהג הפעיל את הבלם, ונענה בכך שטוב שהוא נפל עלי ולא על הרצפה.

– ניגונם היפה של הקבצנים המוכשרים במעבר התת-קרקעי בתחנת רכבת מרכז בת"א.

– הנוסע השמיני 3D. כולל ריחות.

– מנוחה ליגע בסוף יום עבודה. למרות הנמנום על הכביש בדרך הביתה, אין חשש לתאונה.

– זיהוי קבוצת הכוכבים "שור", עולה מעל כביש הערבה.

– ואת כוכב הצפון, בעליות לדימונה.

– אבחון אנשים לפי הפנים: האם אתה חוזר מעבודה או שמא יוצא לבלות? הבנות – לפי עומק האיפור.

– לרדת כמה תחנות קודם ולעשות הליכה של 20 דקות בלי לצאת במיוחד מהבית.

– לדעת שנוגה ישבה על הכיסא הזה ב-2/9/08.

– ושמאור מאוהב בדנה (ואולי כיום מאור מאוהב בנוגה ורק הספסל לא מעודכן).

– כשממש קר בחוץ, לנגב את השמשה מבפנים כדי ליהנות מהנוף שמחוץ לאוטובוס.

– וכשממש חם בחוץ, ליהנות מהנוף האנושי שבתוך האוטובוס.

– להכיר את הנוסעים הקבועים. וגם את אלי, הנהג הכי סבבה שיש, שעבר לקו לירושלים.

– אבל לפעמים לשלוח פקס תלונה על נהג מניאק.

– להשתיק את המוסיקה בנגן ולהעמיד פנים שאני לא שומע את השיחה של הפרחות מאחורי. אם יש משהו באמת מצחיק – זה זה.

– ולהעיר לחרדי שיושב בקדמת האוטובוס ומעמיד פנים שהוא לא ראה את הזקנה שנכנסה עכשיו.

– לראות את נערות הגומי בנות ה-12, שממציאות שיטות משונות ומוזרות לישיבה על ספסלי האוטובוס (או המשענות, או הרגליים של החברות, או העמוד שליד, או הגלגל של האוטובוס, או התיק, או המדרגות. מחק את המיותר).

– מי שכח מפתחות בתוך האוטו? זה לא אני.

– לוותר על חיפוש חניה כשאני מגיע לעבודה, כי גם אם הייתי מחפש לא בטוח שהייתי מוצא.

– לוותר על חיפוש חניה גם מתחת לבית. גם שם אני לא אמצא אותה.

– לנסוע לטיילת של תל אביב בלי לשלם מחיר מופקע על חניה.

– וגם לא לשלם קנס על גרירה.

– וגם לא לחפש את הרכב 1/2 שעה בסמטאות הגשומות.

– וגם לא לחנות רחוק.

– וגם לא לדפוק את האוטו ביציאה מהחנייה רק כי ה&^%$# שחנה לפני לא השאיר מקום אפילו למעבר של נמלים.

– להוריד ביותר מ-90% את הסיכוי ממוות כתוצאה מתאונת דרכים.

– ובו זמנית לחסוך 1000 ש"ח (לפחות) כל חודש על תחזוקה ודלק.

– ועוד 1000 ש"ח על ירידת ערך.

– ועוד כמה מאות ש"ח על חניות בת"א. ואולי גם קנסות.

– ולבסוף עוד להיות בטוח ורגוע שאף מוסכניק לא עובד עלי.

בקיצור, רם-און ^[1], לנסוע באוטובוס זה לא כ"כ נורא. אני עובד בהייטק, ונוסע קבוע באוטובוס. אינני לובש חליפות ולכן לא זיהית אותי בין הקהל. בישראל זה נראה נורמלי שגם פשפשים בני 18 יעשו אוונטה עם האוטו של ההורים, ושכל ערס יזמין את המתוקה האחרונה אל האוטו הכחול-מבריק-עם-כנפיים-של-מטוס-קרב שלו. אנשים לפעמים לוקחים הלוואות רק בשביל להחזיק רכב שנוסע 500 ק"מ בחודש (פעמיים המרחק בין העבודה לבית, כפול 20), אבל דווקא בחו"ל ראיתי אנשים עם עניבות שנוסעים בתחבורה הציבורית במטרופולין הפקוק.

אני איש פשוט, נהנה ממה שיש, לא בוכה על מה שאין. גם אם לכמה אנשים זה נראה סמל סטטוס – וזו הסיבה שגוש דן מלאה בג'יפים שלא ראו מעולם את השטח – אני לא רואה צורך (או חובה) באחזקת רכב משלי. אז בבקשה אל תקרא לי שמוק ^[2], פשוט תנסה לראות את העולם בצורה יותר חיובית.