צבר – בלוג עם קוצים

כן, קצת מוזר לשאול שאלות של פסח בחודשיים איחור. אבל מה לעשות, תיזמון המשט הפרובוקטיבי לעזה לא תוׁאַם איתי.

תקציר הפרקים הקודמים: טורקיה מארגנת משט פרובוקטיבי לעזה, משרד החוץ הישראלי מנסה למנוע אותו ומצהיר שהם יפעלו בלב ים והמשט לא יגיע לעזה, המארגנים מודעים לעובדה שהם יגיעו לאשדוד אבל מוציאים את המשט, כלי התקשורת מכל העולם יודעים מה עומד לקרות ומחכים להזדמנות לנגח את ישראל. בו בזמן, מארגני המשט ה"הומניטרי" מסרבים להעביר מכתב לחייל החטוף גלעד שליט, שכלוא בעזה כבר 4 שנים (אולי הם חושבים שמצבו יותר טוב ממצבה של האוכלוסיה בעזה וזה לא מגיע לו? מעניין לדעת)

לאחר התכתשות בלב ים, דובר צה"ל מפרסם סרטונים שבהם נראה בבירור שפעילים על "מאווי מרמרה" חיכו על הסיפון לחיילי הקומנדו של צה"ל בשביל לכלות בהם את זעמם. בלית ברירה פותחים החיילים (גם) באש חיה והורגים 9 פעילים.

והעולם? כמנהגו נוהג. ישראל זוכה לשלל גינויים. אם היו אלו חיילי צה"ל שחוזרים מהמרמרה בארונות, כנראה שהכל היה עובר בשקט.

אז מה נשתנה? שום דבר. הסרט שבו אנו חיים לא התחיל אתמול, וגם לא ב-67' ולא ב-48'. אנטישמיות זו לא המצאה של הציונות.

"האגרסיביות הישראלית", ע"פ nebelspalter השוויצרי, ציריך, 28/11/1956.

עדכון: למי שלא הבין את הקריקטורה, עבד אל נאצר (שליט מצרים דאז) מתגרה בבן גוריון בגינה שלו, ואומות העולם יושבות בשקט. כשבן גוריון מתקיף בחזרה, כולם צועקים. הקריקטורה פורסמה שלושה שבועות אחרי "מבצע קדש".