יום תזכורת לשואה ולגבורה

חלפה שנה מאז שכתבתי פה מילים בודדות על יום הזיכרון לשואה ולגבורה.

גם היום שקלתי אם לפתוח את המחשב ולכתוב. לא כי אין מה, אלא כי קשה לי לכתוב.

בשנה האחרונה, כמו בכל השנים שקדמו לה, שמעתי וראיתי דברים, ואפילו נחשפתי בקטנה לחומר משפחתי שמשום מה לא ראיתי קודם. עצם קיומי הוא הוא הניצחון של ההיגיון על הטירוף.

במשפחה שלי מעולם לא דיברו על השואה. לדור שלי אף אחד לא נידב את הזיכרונות – גם כי מי שידע, כבר עשרות שנים אינו איתנו, וגם כי יש סוג של קשר שתיקה. ואולי זו אשמתי שמעולם לא שאלתי, ועל אף זאת, אינני בטוח שאני רוצה לשאול.

ולפני דקות אחדות, בפעם הראשונה בחיי, חיטטתי באתר של יד ושם וחיפשתי כמה שמות, שידעתי שאי שם, ב-1942 הובלו אל מותם. ואכן מצאתי את שמות קרובי משפחתי שנרצחו בידי הנאצים (*), וכתב ידו העגלגל של סבי מעטר את הדו"ח שהוא מילא לפני יותר מ-30 שנה עבור יד ושם. אני אפילו לא יודע אם ההורים שלי ראו את זה, כמעט בטוח שאחָי לא ראו את הדו"ח הזה מעולם. אינני יודע אם אי פעם הייתי מגיע אליו לולא האינטרנט.

אבל הסיפור הוא לא שלי, הוא לא אישי. הסיפור הוא על עם שאין לו מקום בעולם. העם העתיק ביותר, שלמרות שבכל דור ודור עמדו עליו לכלותו, הוא עדיין חי. הסיפור הוא על עם, אולי ככל העמים ואולי הוא נבחר להיות אור לגויים. הסיפור הוא על בסה"כ כמה מיליונים בודדים של אנשים, שלמרות ריחוק של אלפי שנים האחד מהשני ומביתם הטבעי, ממוצאם ההיסטורי ומאמונתם המקורית, עדיין שמרו על אותה אמונה, כמעט ללא שינוי.

אותם קומץ אנשים שהיו מפוזרים בכל העולם הצליחו להתארגן במחתרות, ולשוב לארץ ישראל כדי להקים פה את ביתם. בצֵל המלחמה באירופה והשמדת שליש מהעם היהודי, הקימו פה מדינה שבה חיו כ-650,000 יהודים. רובם הם דור ראשון להתיישבות המחודשת, מקצתם הם דור שני או שלישי, קמצוץ היו פה עוד קודם.

וברגע שחשבנו שהנה, הקמנו לנו בית, הראה לנו העולם שוב שאין ברצונו לראות אותנו חיים, או חס וחלילה – משגשגים.

היום, 65 שנים אחרי התופת ההיא, כשיש לנו מדינה ריבונית, צה"ל חזק וביטחון עצמי מופרז, אני יכול להיות בטוח שהגשמנו את חלומם של מיליוני יהודים במשך אלפי שנות גלות. אנחנו עצמאים במולדתינו, עם ככל העמים עם פיסת אדמה בגודל של חצי סיכה על מפת העולם.

נכון, העולם אינו מושלם. אנחנו חיים פה עדיין בכוח הזרוע, בזכות ולא בחסד, וזאת למרות שיש כמה מתנגדים. לכן המדיניות של אומות העולם פחות מפריעה לי, כי זה שאנחנו פה זו כרגע עובדה – אם יקבלו אותה ואם לא.

אחרי בסה"כ 65 שנים מאותה המלחמה, מה שמפריע לי פה בעיתונים שאני קורא בעברית, ברדיו שאני שומע בעברית, בטלויזיה שאני רואה בעברית, היא לכלוכי הרחוב של גזענים מתוך עמנו, שקוראים אחד לשני "נאצים". אם הם רוצים לקלל, שיהנו. אבל להגיד "נאצים"??? בשבילי היא מילה כמעט "קדושה", שאסור להשתמש בה לדברי חולין אלא אך ורק כדי לתת שם לאותה קבוצת תת-אנוש שהעבירה אותנו את השואה של המאה ה-20.  זילות השואה, עוד לפני שמת אחרון ניצוליה, במדינה שצריכה להיות מקלט ליהודים שסבלו רדיפות במשך כל שנות גלותם, היא דבר בלתי נתפס. אין שום סיבה – בעולם – שאני אשמע שיהודי מקלל יהודי אחר במילה הזוועתית הזו, ששמורה לזן אחר של הולכים על שתיים.

חבל שבמדינה הזו, שקמה בשביל לאגד ולאחד את כל יהודי העולם באשר הם, ולתת חופש ביטוי וכבוד אנושי לכל יהודי באשר הוא, מה שמטריד אותי הם לא (רק) יריבינו מבחוץ, אלא דווקא הקולות מבפנים, אלו המפלגים אותנו ונותנים לאומות העולם את הגושפנקא לשנוא אותנו גם.  אני מוטרד מהאנשים סביבי שרוצים לשייך אותי לאיזו קבוצה שהיא לא הקבוצה היחידה שאליה אני שייך. אני מוטרד מהאופן הנוראי שבו מתייחסים לשואה אנשים שלא היו שם, ושלא מוכנים לשמוע על המקומות בהם יהודים היו (ועדיין) נרדפים רק בגלל היותם יהודים. אני מוטרד מההרגשה שפה בארץ הקודש יהודים מרגישים שהם "כל יכולים" ושוכחים את ההיסטוריה של העם היהודי. אני בז לאלו שמתייגים אוכלוסיות שלמות בעם בתיוגים גזעניים רק בגלל שהם מרגישים לא משויכים לאותה קבוצת אוכלוסיה, גם אם הם "רבנים" כביכול.

אני מוכן לעשות לכם את העבודה קלה:

אינני משתייך לשמאלנים עוכרי ישראל ולא לימנים פאשיסטים,

לא לחרדים מנוכרים, לא לחילונים מתהוללים,

לא לאשכנזים אליטיסטים ולא לספרדים שווארצע.

אני גם לא מרוקאי סכין, לא פולני קמצן, לא רומני גנב, לא רוסי שיכור, לא מתנחבל, לא דוס, לא כושי, לא פרֶענק, לא ווזווז, לא אספסוף, לא פושע אוסלו, לא יפה נפש, לא אשכנזיפט ולא צ'חצ'ח (בטח שכחתי עוד כמה כינויים, אז תסלחו לי)… גם מכל האנשים שאני מכיר פה בארץ, אין אף אחד שראוי להיקרא בשמות גנאי אלו, ובוודאי שלא בכינוי שבתוכו המילה נאצי.

אני יהודי, ישראלי, זה כל מה שאני. בל נשכח שכולנו פה בדיוק בגלל אותה הסיבה: כי מכל המקומות על הגלובוס, אין לנו ארץ אחרת. גם השכן שמקלל, גם הערס בכביש, גם הרוסיה שצועקת, גם אתם ואני – כולנו חלקים באותו הפאזל. כי כולנו – כן כן, כולנורקמה אנושית אחת.

* אינני אומר ו/או כותב "הנאצים ימח שמם" כי את הנאצים ומעשיהם אנו חייבים לזכור ולא לשכוח.

שלח מאמר זה באימייל שלח מאמר זה באימייל
הדפס מאמר זה הדפס מאמר זה

תגובה אחת ל“יום תזכורת לשואה ולגבורה”

  1. מאת elidaian:

    אני מסכים עם כל מילה ומילה.
    חבל לי שלצערי אנחנו כנראה בדעת מיעוט…
    אבל אני מאמין בצדקת דרכנו.
    אסור לנו לשנוא את עצמנו, יש לנו (כרגע) מספיק אויבים לשנוא.
    אנחנו חייבים להיות מאוחדים ולשמור על עצמנו, כי אף אחד לא יעשה את זה במקומנו.

השארת תגובה