- צבר – בלוג עם קוצים - http://tsabar.no-ip.org/blog -

הלם תרבות

הלם תרבות, יגידו הציניקנים, זו ההרגשה של ישראלי מתורבת כשהוא נוחת בנתב"ג אחרי טיול בחו"ל. יש בזה מידה מסוימת של צדק וגם אירוניה, אבל לא על זה התכוונתי לכתוב.

הלם תרבות (culture shock) זהו תהליך פסיכולוגי העובר על מהגרים בין ארצות שונות. התהליך כולל 4 שלבים עיקריים, מתחיל עם הגעת המהגר לארץ היעד ונמשך מספר שנים. לצערי לא שמעתי על התהליך הזה לפני שעליתי על מטוס ולכן אני כאן כדי לספר לחבר'ה (בישראל). חיפוש קליל באינטרנט בעברית הביא תוצאות דלילות בנושא, וחבל. הרשת הישראלית חזקה בהרבה תחומים. ידע הוא כוח, גם נפשי. פיליפיני נחמד סיפר לי לא מזמן שהוא קרא על התופעה הזו כשהוא התחיל להתכונן להגירה, וכשהוא עבר את זה הוא ידע כל הזמן מה עובר עליו ולמה לצפות בעתיד. הוא סיפר שזה עזר לו לעבור הרבה קשיים בהגירה.

להלם תרבות יש 4 שלבים עיקריים:

1. ירח דבש (Honeymoon)

2. הלם תרבות (Culture Shock)

3. התאמה (Adjustment)

4. הסתגלות (Adaptation)

אני מצטער אם חלק מהמושגים לא מדויקים. הערך הויקיפדי בעברית לקוי, ובנוסף, התרגום שלי קלוקל מכיוון שמעולם לא שמעתי על הנושא בעברית.

השלב הראשון – ירח הדבש

מיד עם נחיתתך אתה תייר בארץ שבה נמצאת כתובת המגורים שלך (בקרוב תתחיל לקרוא לזה גם בית). אתה מרגיש בעננים, בחופשה, הכל מרגש, חדש, נוצץ, קורץ, שונה, פתוח, מלא הזדמנויות ומבקש שתיגע (בהנחה שלא היגרתם בטעות לצפון קוריאה 😉 ). השלב הזה, כמו כל ירח דבש, יגמר מהר מידי. בהנחה שלא שלחתם מכולה וחיכיתם בבית של אבאמא עד שהמכולה תגיע לעיר היעד לפני שעליתם בעצמכם על מטוס, כמעט כל דבר שיש לכם בבית הוא חדש. השלב הזה באופן טבעי כרוך בהמון הוצאות, אך יחד עם זאת זה כמעט ולא כואב בכיס בגלל הרגשה של "היי" טבעי והתרגשות תמידית. השלב הזה נמשך בין שבוע לחודשיים, תלוי באדם. הרבה אנשים שאני מכיר מסביבי סיימו עם השלב הזה ועברו הלאה לשלב הבא אחרי שריהטו את הבית, התחברו מחדש לציויליזציה (רכב, טלפון, אינטרנט וכו') והתחילו לחפש עבודה.

השלב השני – הלם תרבות

בשלב השני מתחילים לעכל שהחופשה נגמרה, ולעומתה – המסע רק מתחיל. זה שלב קשה שבו אתה מרגיש זר ומנוכר. אף אחד מסביבך הוא לא החבר הטוב מהתיכון, ו"סחבק" לא עובד על אף אחד. כן, אין דרך אחרת לומר את זה, אתה לא בבית. ישראל היא מדינה קטנה במזרח התיכון ואתה לא שם, ואתה גם לא תחזור לרגיל המוכר והידוע בעוד שבוע. החגים המתקרבים ישאירו אותך לגמרי בודד אם לא תרוץ לבית חב"ד המקומי (כי חב"ד יש בכל חור על כדור הארץ, ויתכן שגם ניל ארמסטרונג פגש כמה חב"דניקים אי-שם). חגים זה הזמן שבהם אתה מרגיש הכי בודד, אפילו שבחוץ זה סתם עוד יום רגיל. יום כיפור הוא יום עבודה רגיל, אוטובוסים, מכולות, ובדידות כואבת. המקום שבו אתה גר הוא לחלוטין לא הבית שלך.

עכשיו אתם תנסו את כל הסבונים בסופר בשביל להחליט איזה מהם הכי נעים לעור. אתם תנסו מרככי כביסה בריחות לא נעימים עד שתגיעו לאחד המועדף. אתם תנסו את כל החרדלים ואת כל הקטשופים, כדי להחליט מה טעים. הרבה אוכל יזרק לפח מיד אחרי הקניה. בכלל, עליכם להחליט איזה סופר מועדף עליכם. עליכם לקרוא ה-מ-ו-ן אותיות קטנות בהמון נושאים שעד לפני זמן לא רב הכרתם על בוריים, והכל כל כך מסובך ולא פשוט כמו "שם". והכי גרוע זה שאין לאן לברוח – כי לא תמיד אפשר ללכת לסופר ולקנות מוצרים ישראלים (דרך אגב, באופן תמוה יש פה במבה של אוסם במחיר יותר זול מבישראל).

בנוסף לכל הצרות שכבר הזכרתי, השלב הזה מאופיין בהמון השוואות. החיים "שם" היו בסה"כ ברורים וידועים, אפילו "טובים". הכל היה הרבה יותר פשוט, ידעתי מה יקרה איתי מחר, הייתה לי עבודה שגם אם לא הייתה טובה – לפחות הייתה. פה כולם כל כך מוזרים, ושם היו לי מלא חברים עם שפה משותפת… אם הייתי שומע את זה רק מישראלים – ניחא. אבל אותו דבר עובר גם בראשם של יוצאי מדינות עולם שלישי. העצה הכי טובה, הגם שקשה מאוד, היא להימנע ככל האפשר מהשוואות. אי אפשר להשוות תפוחים לטלויזיות – ההבדלים גדולים ורבים מידי.

השלב הזה הוא החלק הקשה של הלם התרבות. החרדה גואה, והגעגועים עזים. הרבה ישראלים שהכרתי פה, שעד לפני יומיים היו מוכרים את אמא שלהם בשביל ויזה ל"חיים טובים בחו"ל", התחילו לחלום על עליה לארץ המובטחת. אבל כמו שכתבתי, המצב החברתי הרגיש לא תמיד מאפשר לאנשים לשפוך את הלב. יש אנשים שהתהפכו פה ונהיו קשים, ישנם אנשים שלקו בדיכאון ומעולם לא הצליחו לצאת ממנו. פגשתי ישראלית (לשעבר) שסיפרה לי שהיא 8 שנים על תרופות נוגדי דיכאון.

החדשות הטובות היחידות בכל מה שקשור לשלב הזה של הלם התרבות, זה שגם הוא נגמר. אחרי כ-3 חודשים עד שנה רוב המהגרים עוברים לשלב הבא. אני מצאתי שרוב האנשים שאני מכיר עברו לשלב הבא עם מציאת העבודה (הטובה) הראשונה שלהם.

השלב השלישי – התאמה

בשלב הזה, לאט אבל בטוח, אתה מתחיל להתרגל למקום. אתה מתאים את עצמך. אתה עדיין שם לב לכל החסרונות (ע"ע שלב שני), אבל מתחיל לשים לב גם ליתרונות. פתאום לא הכל כ"כ קשה, כי יש כמה דברים שעשית גם אתמול, וזו כבר לא הפעם הראשונה. השגרה מתחילה לחזור לאט לאט. אתה כבר לא קונה אוכל בסופר לפי התמונה הנוצצת רק כדי לגלות שהכיתוב לא תואם את התמונה. אתה כבר לא חי בחרדה. אתה מתחיל לקבל את החסרונות של המקום בדיוק כמו שקיבלת את החסרונות בישראל. אתה עובד, רואה את האור בקצה המנהרה, מתכנן את הצעד הבא ולא רק עד הגשר הקרוב (אם בכלל). עכשיו אתה כבר יודע מהו הסבון שאתה אוהב, אבל עוד מתלבט מהי תחנת הרדיו האהובה עליך. צרות של עשירים, יחסית.

השלב הזה יכול לארוך כחצי שנה, ויכול לקחת גם הרבה יותר. אין לו גבול ברור, אך עם הזמן ובלי להרגיש אתה כבר בשלב הרביעי.

השלב הרביעי – הסתגלות

עם הזמן יש בבית יותר רהיטים שבתקופה הראשונית לא "רצת" לקנות אבל עם הזמן קנית. אתה מרגיש בנוח בבית, שעכשיו מרגיש יותר בית מאשר סתם "כתובת למשלוח מכתבים". זה שלך, וזה חלק ממך. יש המון דברים שלקחת איתך מארץ המוצא – לא כולם חומריים, אגב – ורובם מקבלים ביטוי בחיים החדשים שלך. כל המהגרים חיים בקהילות, ורק לילדים שלהם אין זיקה חזקה לארץ המוצא ולתרבות המשפחתית המקורית – הם כבר יהיו "מקומיים". מהגר שעבר בין תרבויות, בד"כ משלב בחוכמה בין הכל ולוקח איתו הלאה את הדברים הטובים מכל העולמות. במילים אחרות, בבית של כל ישראלי בחו"ל יש חמסה עם ברכת הבית בעברית.

סוף טוב, ברוכים הבאים לחיים החדשים שלכם.

נ.ב. ברצוני לכתוב על נושא שקרוב להלם תרבות. כל מי שטס לארץ רחוקה יודע מה זה ג'ט לג. מי שטס מערבה (ליבשת אמריקה) חווה אותה כיקיצה טבעית באמצע הלילה ועייפות מטורפת בשעות הערב המוקדמות. ג'ט לג עובר אחרי יומיים עד שבוע.

כשאנחנו עברנו לקנדה גילינו שיש תופעת לוואי שקרובה לג'ט לג, של עייפות חזקה בשעות הצהריים במשך כחודשיים-שלושה. שעות הצהריים פה זה שעות הערב המאוחרות בישראל, אבל אני לא בטוח שזה כמו הג'ט לג המוכר של בעיות סינכרון בין השעה בשעון לשעה במוח. יש האומרים שזה תופעת לוואי של הלם תרבות, יש האומרים שהמוח מעכל המון דברים חדשים כמו ילדים ואנחנו עייפים בהתאם. לא משנה מה הסיבה, אם אתם עולים בקרוב על מטוס בכיוון אחד, כדאי שתדעו שגם זה נורמלי ו"גם זה יעבור" (כמו הקינלי, האטארי, הבדידות 😉 ).