צבר – בלוג עם קוצים

בימים האחרונים התגלה אלי אדם כלשהו בחלום – או שלא בחלום – והתחיל לספר לי שאני בעצם חי בתוך בועה.
הוא זימן אותי לביתו. פתחתי את הדלת בהססנות, וראיתי אותו עומד ומסתכל מחלון ביתו החוצה. בעת שנכנסתי לביתו גשם זלעפות ירד בחוץ וברק הכה בשיא כוחו.
– "ברוך הבא, צבר יקר". אמר האיש והסתובב אלי בחיוך. משקפי שמש מוזרים על אפו מסתירים את עיניו. "אתה בוודאי כבר יודע מי אני", הוסיף.
– "לא לגמרי", עניתי.
– "אני מורפיוס".
– "נעים מאוד", עניתי.
– "הכבוד הוא כולו שלי", הוא אמר, והחווה ידו לכיוון כורסה אדומה שניצבה במרכז החדר. "בוא, שב. אתה בטח מרגיש כמו בחלום, כאילו מישהו תלש אותך ממקומך הטבעי". ליד הכורסא עליה התיישבתי היה שולחן קטן ועליו כוס מים, ומעברו הייתה כורסא אדומה נוספת. הסתכלתי לרגע על כוס המים בזמן שמורפיוס סגר אחרי את דלת הבית שלא סגרתי אחרי.
– "אכן, יש בזה משהו". עניתי.
– "רואים עליך את החשדנות. אתה מסתכל עלי כאילו אתה לא לגמרי מאמין שאתה פה. כאילו אתה מצפה עוד רגע להתעורר".
– "זה נכון", עניתי.
– "אתה מאמין בגורל, מר צבר"? שאל מורפיוס.
– "לא".
– "ולמה זה"? הקשה.
– "כי לא נשמע לי הגיוני שאני לא שולט בחיי".
– "אני מבין אותך לגמרי", אמר והתיישב על הכורסא האדומה שמעברו השני של השולחן. "דרך אגב, בוא ואספר לך למה אתה פה".
לא עניתי. האיש הזה נראה כיודע את הסיבה שבגינה אני פה.
– "אתה כאן כי אתה יודע משהו על החיים". הוא אמר, והמשיך לדבר אלי תוך כדי גלגול הסמארטפון שלו בידיו – "משהו שאינך יודע מהו, אינך יכול להסביר, אבל אתה מרגיש את זה. כל החיים התחושה הזו רודפת אותך – שמשהו אינו כשורה. נדמה כאילו התחושה הזו תקועה לך בראש ולא יוצאת. והתחושה הזו הביאה אותך לכאן".
הוא גילגל עוד לרגע את הסמארטפון שלו ואז הישיר אלי מבט.
– "אתה יודע על מה אני מדבר"? שאל.
מהוסס, לא בטוח, עניתי. "ממשלת ישראל"?
– "נכון". הוא אמר. "ממשלת ישראל נמצאת בכל מקום. היא מקיפה אותנו מכל הכיוונים ומכווינה את חיינו, אפילו עכשיו בחדר זה ממש. אתה יכול לראות אותה בכל מקום שאליו תביט. כשתפתח את החלון ותראה פרסומות חוצות, כשתדליק את הטלויזיה ותראה תעמולת בחירות, אתה יכול לראות אותה בדמות נערים מעצבנים שמחלקים לך פליירים בדרך לעבודה, אפילו בבית הכנסת תוכל לראות את נציגיה. גם בתלוש המשכורת שלך, ובמיסים הכבדים שאתה משלם, בכל מקום. היא משתלטת על חייך והופכת אותם לבלתי נסבלים. היא אפילו מעוותת את התקשורת כדי שלא תראה את המציאות נכוחה, כדי שלא תגיע לאמת".
יש לי הרגשה שהבחור יודע על מה הוא מדבר. זה באמת מתחבר לי עכשיו, כל קצוות הפאזל של החיים שלי. רכנתי קצת קדימה לכיוונו ושאלתי אותו בישירות "ומהי האמת"?
הוא רכן קדימה אלי ואמר "האמת היא שאתה עבד".
הסתכלתי בתוך עיניו (עד כמה שיכולתי לראות אותם מאחורי משקפי השמש שלו), במבט של לא-לגמרי-מאמין-לך, והוא המשיך את דבריו.
– "ממשלת ישראל לא רוצה שתדע שאתה עבד. היא מציירת לך עולם דמיוני של דמוקרטיה וחופש כדי שלא תדע שנולדת לעבדות. לכלא שבו נולדת אין ריח או טעם. אתה לא תוכל להרגיש אותו, אבל הוא כלא למחשבה שלך".
מורפיוס התמתח אחורנית על כורסתו ואז המשיך "לצערי, אי אפשר לספר לאיש מהי ממשלת ישראל. אתה צריך לראות אותה במו עיניך".
הוא שם את הסמארטפון שלו על השולחן הקטן ופתח את ידיו. באחת מהן הייתה גלולה כחולה, ובשניה גלולה אדומה.
– "זוהי ההזדמנות האחרונה שלך. אם תבחר לקחת את הגלולה הכחולה, אתה תתעורר מחר בבוקר כרגיל במיטתך ותחשוב שזה היה חלום. אך אם תבחר לקחת את הגלולה האדומה, חייך כבר לא יחזרו להיות החיים אותם היכרת. אתה תתחיל להבין עד כמה עמוק הבור שממשלת ישראל שתלה אותך בתוכו".
הסתכלתי עליו, מהוסס. בחירה קשה. כאן ועכשיו, פתאום משום מקום, נפערה עלי צומת הדרכים שאולי הכי משמעותית בחיי. ואולי אלה לא באמת חיים והכל רק אשליה? הבחירה בקלפי היא בין משהו רע אחד לבין משהו רע אחר, ולא באמת חשוב מה אני בוחר – אני יודע מה מצפה לי ביום שאחרי. כעת הגעתי למקום בו אני בוחר את עתידי, כשמצד אחד אני יודע איזה רע יש לי ומהצד השני אני לא יודע כלום – וזה מפחיד – אבל שם יש עוד מקום לתקווה. במה אבחר? הסתכלתי על מורפיוס, אולי הוא ישחק לרגע את תפקיד המבוגר האחראי ויכוון אותי לגלולה הנכונה עבורי.
– "זכור, אני מציע לך את האמת בלבד. שום דבר מעבר לזה, גם לא עולם ורוד יותר", הוא אמר.
לקחתי את הגלולה האדומה, ושתיתי אותה עם כוס המים שהייתה מונחת מראש על השולחן.

—

אני בחדר שכולו לבן. כמו שבסרטים מראים את מה שנראה אחרי המוות. הייתכן שהייתה זו גלולת ציאניד? כי אם לא – איפה אני בכלל ואיך הגעתי לפה?
הסתכלתי אנה ואנה אבל מכל הכיוונים היה רק לבן. לא אופק, לא דלת, כלום.
לפתע שמעתי מאחורי את מורפיוס. "הי", הוא אמר.
ואז ראיתי גם את שתי הכורסאות האדומות שישבנו עליהם אך לפני רגע, ולידם מין טלויזיה מוזרה. ניגשתי לכורסא שבה ישבתי והתחלתי לממש אותה. האם המקום הזה אמיתי?
– "זה אמיתי"? שאלתי את מורפיוס.
– "לְמה אתה קורא אמיתי"? שאל מורפיוס. "לְמה שאתה יכול להריח? לטעום? למשש? החושים שלך הם למעשה רק אותות חשמליים במוחך, ודווקא את זה אתה מחשיב כאמיתי"?
יש בזה משהו, חשבתי לעצמי. לְמה בכלל אנחנו קוראים "אמיתי"? ומהו ה"אמיתי" באמת? והאם שני העולמות הללו הם באמת אותו עולם, כמו שאנחנו נוטים לחשוב (והרי גם המחשבות שלנו הם בסה"כ העברת אותות חשמליים בין תאי עָצָב  – הנוירונים – במוחנו).
– "בוא ואראה לך מהו העולם האמיתי, לא מהו העולם שאתה חושב שהוא אמיתי".
הוא לקח את השלט מהשולחן הקטן והדליק את הטלויזיה. עולם חשוך התגלה לעיני. הורים יוצאים בבוקר לעבודה קשה וחוזרים הביתה בידיים ריקות, ואין אוכל לילדים. צעירים רצים במקומם על מכונות ריצה כמו של חדר כושר, מנסים להתקדם אך אינם יכולים, ורצים רק כדי להישאר במקום וחלילה לא ליפול אחורנית אל התהום שממנה אין חזרה. משפחות שלמות, אבודות, ללא עתיד בטוח, שמצבן הכלכלי מסנדל אותם מלקום ולהילחם בממשלת ישראל.
– "זוהי ממשלת ישראל", אמר מורפיוס, והמשיך "בהתחלה עוד חשבנו שיש על מי לסמוך. לכל אורך הדרך חשבנו שהבעיה העיקרית שלנו היא הערבים והיינו תלויים בממשלה, שתמיד הבטיחה לנו שלום וביטחון. נראה שלגורל תוכניות אירוניות משלו – כי הבעיה היום היא ממשלת ישראל עצמה".
החדר נצבע צבע אדום כמו דם. הסתכלתי סביבי וראיתי מלא אנשים בתוך מבחנות. לתוך ראשו של כל איש יש חיבורים של חוטי חשמל שמזריקות לו מחשבות של מציאות אחרת.
– "כשהממשלה הבינה שהיא קיבלה את כל הכוח שבעולם לעשות ככל העולה על רוחה, היא הפנתה את משאביה כנגדינו. לך תראה איזה שירות אתה עלול לקבל ממוסדות המדינה כשאתה צריך אותם, ותבין לבד עד כמה ממשלת ישראל פועלת נגדינו. ממשלת ישראל מצאה שאין יותר צורך לעבוד בשבילך כשאתה בעצם עובד בשבילם אפילו ללא כל תמורה. זהו מרחב מעוקם שבו מגדלים אותנו כדי שנעבוד, וככל שאנחנו עובדים יותר ומרוויחים יותר, ככה יונקים יותר את כספינו. זו הסיבה שמחנכים אותנו להצלחה בעבודה ולקריירה תעסוקתית מפוארת".
הסתכלתי עליו כלא מאמין. הייתכן שזה העולם בו אני חי? לא, לא ייתכן…
– "גם אני לא האמנתי לזה במשך הרבה זמן, עד שנוכחתי לדעת שזו האמת", אמר כאילו קרא את מחשבותי, והראה לי תמונות של תורים ארוכים עד להחריד בכניסה למשרדי ממשלה שונים.
– "אז מהי בעצם ממשלת ישראל"? שאל בצורה רטורית והמשיך מיד, "שליטה היא שם המשחק. ממשלת ישראל היא עולם חלומות שנועד להרדים את כולנו כדי להחזיק אותנו בשליטה. שלא נצא לרחובות. שלא נפגין. שלא נעשה מהפך בקלפי. שרק נעבוד ונעבוד כל היום כדי לממן את גלגלי הכלכלה. היא הופכת אנשים כמוך וכמוני…" הוא עצר לרגע באמצע המשפט, תחב יד לכיסו והוציא ממנו סוללת אצבע, אותה הראה לי "…לזה".
הסתכלתי עליו.
– "אתה, משפחתך, חבריך וכל העם היושב בציון – אתם בסה"כ ספק הכוח של המכונה המשומנת ליניקת כסף, המכוּנה ממשלת ישראל".

התעוררתי. אני לא ממש בטוח שזה חלום.

—

הנבחרת שתוביל אותנו לאבדון

—

הבהרה: הפוסט הוא פוסט הומוריסטי ואין לייחס לו כל חשיבות אחרת. למרות זאת, אם אתה פוליטיקאי ורואה את עצמך נפגע מתוכן זה, הרי שיש לכך סיבה טובה.