מערכת ההפעלה של החיים

כמו כל יום, אני מתחיל את הבוקר בשעה 6:00. השעון הביולוגי, הוא הtimer הפנימי שלי, גם היום לא תקתק כראוי את פעולתו. אני חושב שצריך לבדוק אותו. מה שהעיר אותי בפתאומיות זו חבילת magic packet שהגיעה, שהייתי צריך לטפל בה מיידית, או שחלק מהמערכות שלי היו נשחקות ומתקלקלות. זינקתי בקפיצה מהמיטה כדי לכבות את השעון המעורר הצווחני, לפני שהאוזניים שלי היו יוצאות מכלל שימוש.

מיד עם אתחול המערכת אני נכנס לביוס ובודק שהכל תקין: נשטוף את כל החלקים המחוברים למערכת תחת מים זורמים וסבון, ונוודא שלא נעקצתי בלילה ע"י איזה יתוש טרויאני שחדר בשקט לביתי. בסוף הבדיקה אני מנקה את הגוף משאריות הקוד הנוזלי. הכל תקין, והליבה מוכנה ללבישת המעטפת.

לאחר לבישת המעטפת והתארגנות לקראת תקשורת עם העולם, אני עובר context switch ראשון ומוצא את עצמי ברכב, מזמזם שיר ישן שמגיע אלי ב-stream מהרשת האלחוטית. תדר הקליטה הפעם הוא 99.0MHZ. ההתחברות מהירה, הקליטה מצוינת.

בתוך הזרימה של התנועה אני מגיע פתאום ל-barrier שעוצר אותי. צריך לסנכרן את ההתקדמות שלי עם כל שאר ה-threads על המסלול, ואותם לסנכרן עם כל ה-procssess בכיוונים האחרים. כבר היו מקרים שראיתי משוגעים שעוקפים מנגנוני אבטחה וכמעט שהביאו אותי למסך המוות הכחול.

כעבור שעה קלה שוב context switch. אני נוחת בחדר חשוך ומאתחל את התאורה ואת המחשב. מרגע זה, השליטה עלי עוברת לקריזות של מערכת ההפעלה "ההיא". בסביבת העבודה הזו קשה להתרכז במשימה העיקרית, כי צריך לעבוד ב-multi tasking וכל הזמן יש interrupt-ים מהסביבה. יש מקרים שבהם העומס על המערכת כ"כ גדול, שספק הכוח כורע תחת העומס ופולסים חשמליים מועברים בצורה לא סדירה דרך מערכת העצבים להתקנים הפריפריאליים, ואז העט מתקלקלת מרוב לחיצות על ראשה – זה הזמן להביא עט חדשה למשרד. אני חושב שכדאי לי מידי פעם להזכיר לבוסים כאן שיש לי רק core אחד בין האוזניים.

בשעה 12:00 מגיעה פסיקה מהחומרה: הגיע הזמן לבצע input רציני. האנרגיה מהסוללות נגמרת והם צריכות טעינה.

ושוב ה-context switch הידוע לשמצה. רק רגע קל ואני מוצא את עצמי יושב עם חברים סביב שולחן האוכל וטוען את המצברים לעוד חצי יום של הפעלה. תוך זמן שנראה קצר מידי, שוב יש קריאת מערכת – נא לעבור חזרה בדחיפות למשימות השוטפות. הפקודה, שהגיעה ישירות מה-client דרך ה-interface הסלולרי שלי, כמעט שורפת לי כמה טרנזיסטורים במערכת. טכנולוגית 13nm בראש שלהם, ואני עוד תקוע עם 45nm. אין לי אפילו זמן להתארגן, לסדר קצת את ה-cache ב-L1 וב-L2, אבל זה מה יש. בינתים ה-input מתחיל להעיק עלי, הלוואי ומישהו היה נותן לי איזה sleep 60m…

חזרה בשטח האפור של החיים, איפה שהזמן עוצר מלכת ולכל אירוע אני חייב להגיב ב-real time. מתחיל להמתין ל-context switch הבא, זה שיזיז אותי מפה. בשלב כלשהו אני מבין שנסתמתי שוב בגלל memory leak, ומבין שהגיע הזמן לסגור את החלון של המשרד.

בערב שוב context switch, הפעם עוברים ל-fun mode. אני מנסה לארגן תיק קטן ולשוות לעצמי מראה של mobile צבעוני, אבל רואה שאני נופל על מלא cache miss, וזה לוקח המון זמן. לא בטוח שאצליח לסיים את המשימה לפני שהאדמיניסטרטור של המסעדה יסגור את האפליקציה. אני עושה kill למשימה והולך לכבות קצת את המוח עם טלויזיה. הסוללות שלי מותשות, ואין לי כוח להחזיק את עמי ב-full capacity לעוד הרבה זמן. עם ה-feature החדש של חסכון באנרגיה, אני מרגיש איך הנשימה שלי הופכת איטית עם הזמן, וה-CPU frequency יורד לאיטו למחצית מהמהירות הרגילה, ואז לרבע, ורגע לפני שנכבה לי המוח מהשטויות שיש בטלויזיה, אני מנסה לעבור לחדר השינה למצב sleep mode.

אני מגיע לחדר ונופל על הכרית, ובלי שהספקתי לשים לב, כפתור ה-shutdown נלחץ. גם היום, כמו בכל יום, אני שוכח לשים timer. גם מחר, כמו היום, אני אקום באותה צורה.

אחחח… אם רק הייתי דוס, הייתי יכול להרשות לעצמי לעסוק רק בדבר אחד. גם המעטפת שלי הייתה רק בשחור ולבן, ובטח היו לי גם כמה שעות טובות ב-idle. אני חושב על זה ומתחזק: לחזור בזמן או לחזור בתשובה?