- צבר – בלוג עם קוצים - http://tsabar.no-ip.org/blog -

סיפור קצר

לפני שנתיים, הרבה לפני שהיה לי אתר לפרסם את כתבי, כתבתי סיפור קצר ופירסמתי אותו אל תפוצת החברים שלי באימייל.

היום הסיפור הזה רואה אור פומבי יותר.

סיפור

נכנסתי בדלת.
סגרתי אחרי את הדלת, בנימוס בלי לטרוק.
זה היה חדר רחב עם בערך 30 כסאות ליד כל הקירות שלו, בפנים החדר ישבו בערך 10-15 אנשים.
אחד מהם אמר לי: "קח מספר" ואז שמתי לב שיש מתקן של מספרים ליד דלת הכניסה.
כשהסתובבתי אל המתקן של המספרים פתאום שמתי לב שהידית של הדלת ממנה נכנסתי, היא ידית מרובעת כזו של פלדלת, שאי אפשר לפתוח איתה את הדלת.
מוזר, חשבתי לעצמי. אני נכנס לפה כרגיל, יש ידית מבחוץ, ומבפנים אי אפשר?!
כנראה שהמתקין של הדלת התקין את הידיות הפוך, זה הרי בטח היה צריך עם ידית מרובעת מבחוץ, ומי שרוצה להיכנס היה צריך לצלצל בפעמון.
טוב, שיהיה, חשבתי לעצמי, והתישבתי.
בין האנשים כבר היה איזה סמול-טוק מפותח, שהצטרפתי אליו. דיברו אקטואליה, כמו ברוב התורים בעולם. מה חדש בחדשות ומה ישן בישנות.
לאחר כמה דקות של שיחה, שהתחלתי להשתעמם, פתאום חשבתי: רגע, למה אני פה?
אני הרי לא חולה וזה נראה לי יותר מידי כמו תור לרופא, או לבית מרקחת. מה הסיפור?
שאלתי את האישה שישבה מולי, שנראתה שגם היא לא מתעניינת בחדשות והייתה נראית קצת משועממת מהשיחה.
היא הסתכלה עלי במבט מוזר, חשבה קצת ואמרה: "אתה יודע מה, גם אני לא יודעת למה אני פה".
היא שאלה את הזקן שישב לידה, גם הוא לא ידע לענות למה הוא פה.
טוב, נחכה שיגיע תורי, אני בטח אדע.
פתאום נשמע "גונג" ומעל הדלת שממול לדלת המוזרה שממנה נכנסתי, קפץ המספר והיא נפתחה קצת.
אף אחד לא יצא ממנה, אבל הבא בתור נכנס.
משהו מוזר מתבשל פה, איפה זה שהיה בפנים? למה הוא לא יוצא?
פתאום חשבתי, אה, יפה… כנראה שמהרופא שפה, או אני לא יודע למה אני מחכה, יוצאים בדלת אחורית, ולא חזרה דרך חדר ההמתנה. באמת מסביר את הידית הזו בדלת, שאי אפשר לצאת ממנה. אבל אז מה קורה אם אני התייאשתי מהתור ורוצה לצאת בלי להגיע לרופא? טוב, אני לא מנהל המקום.
אחרי כמה "גונגים" שבהם אנשים נכנסו בדלת לפי המספרים שלהם, ואחרי עוד כמה אנשים שנכנסו לחדר ההמתנה מאותה דלת שבה אני נכנסתי ולקחו להם מספר, הגיע תורי.
חיכיתי ל"גונג" של הפעמון, התחלף המספר מעל הדלת והיא נפתחה טיפה באוטומטית כמו מישהו שפותח לי את הדלת ע"י אינטרקום. בחיים לא הייתי בכזאת מרפאה מוזרה, או מה שזה. כנראה שזה לא תור לרופא, כי אני לא חולה עכשיו.
פתחתי את הדלת רחב כדי להיכנס, בפנים ישב איש, נראה בשנות השלושים לחייו. סגרתי אחרי את הדלת והתישבתי מולו.
על השולחן שלו היה מסך מחשב LCD, כמו שיש היום אצל כל רופא, מקלדת, עכבר, קצת ניירת, תמונות על הקיר, כמו אצל כל רופא.
היה ממש לבן בוהק מהחלונות שהיו מוגפים למחצה ע"י תריסים, כמו ביום קיץ שמשי במיוחד.
הרופא פנה אלי: "ספר לי על עצמך, למה הגעת הנה".
בעוד אני בוהה עוד בחדר שבו אני נמצא, שמתי לב לפתע שאין מיטה לבדיקות לחולה בחדר. אז אני לא אצל רופא. אם כך, מה אני אמור להגיד לו? אני לא חולה, אני לא אצל רופא, אז איפה אני ולמה?
הסתכלתי עליו, אולי אני בכלל בראיון עבודה?
"מאיפה להתחיל", שאלתי.
"מהנקודה הראשונה שבה אתה זוכר את עצמך", הוא אמר, "מהזיכרון הראשון שלך בחיים".
לעזאזל המראיין הזה, מה הוא חושב לעצמו? אפילו בראיון עבודה להייטק לא שואלים שאלות כאלו. אני יפברק לו סיפורים על כמה אני טוב כדי שיהיה נחמד אלי.
"הזיכרון הראשון שלי הוא שאני יושב בחדר ילדותי בבית הורי על המיטה, ואבא שלי מקריא לי סיפור", אמרתי, "אבל אני לא זוכר בדיוק מה היה הסיפור".
"אל תפברק לי", הוא אמר בהחלטיות, "היחס שלי אליך יהיה כמו שהוא צריך להיות ואני לא אהיה נחמד יותר אם תספר לי סיפורים יפים אבל לא אמיתיים", המשיך לומר כאילו קורא את מחשבותי.
הייתי המום.
הסתכלתי במבוכה על הקיר ממולי, התמונה על הקיר הייתה "הצעקה" של אדוארד מונק. ציור שאתה מזדעזע כשאתה מסתכל עליו. איזה טעם רע יש לבחור הזה. במשרד שלו תולה את "הצעקה".
"טוב. האמת היא שהזיכרון הראשון שלי בחיים, היה אחרי יום כיפור כשהייתי בן 3 וחצי, אבא שלי היה קצת חולה ועזרתי לו לתלות קישוטים לסוכה שבנינו בחצר". זאת הייתה האמת, למרות שבתור זיכרון ראשון בחיים זה נשמע על הפנים, אבא חולה.
"תמשיך", אמר האיש שישב מולי.
"עד כאן זיכרון ראשון בחיים". אמרתי.
"תמשיך, תמשיך הלאה. איפה היית בגן, במה אהבת לשחק, תמשיך".
מה הוא חושב לעצמו זה, התחלתי לאבד את הסבלנות אבל לא הראיתי כלום. פוקר פייס.
הסתכלתי על הקיר השני, התמונה "התמדתו של הזיכרון", עם השעונים הנמסים של סלבאדור דאלי.
לאן באמת הגעתי? זה ממש ממש מוזר כבר. לא רופא ולא מראיין ישים כאלו תמונות במשרד שלו. אז מי האיש שיושב מולי.
"סליחה, מי אתה בבקשה? למה אתה שואל אותי את כל השאלות האלו"? הפתעתי אותו בשאלה לא צפויה, אבל בנימוס כזה שיצטרך להשיב לעניין.
"אתה זוכר לאן נסעת מקודם"? הוא החזיר את הכדור אלי.
"אני זוכר שנסעתי, כן, לבד באוטו, כי הייתי צריך לנסוע לאיזה מקום בדרום", עניתי, "כביש הערבה לכיוון דרום".
"נכון", הוא אמר והיה לי עוד יותר מוזר זה שהוא יודע ואפילו מאשר,"מה הייתה השעה אצלך בשעון"? עוד שאלה מוזרה.
"הייתי צריך להגיע לאחד הקיבוצים לא רחוק מכושי בנקודה 101, בשעה 12:00. כבר התקרבתי. אני זוכר שהצצתי בשעון והיה 11:40", מקום מוזר, איש מוזר, אבל החלטתי לשתף פעולה ועניתי לעניין.
"מה השעה אצלך כרגע"? שאל.
הסתכלתי בשעון שלי, 11:43.
עד כאן. המוזרות הזו עולה מעל לכל דמיון. איך הגעתי מכביש הערבה לכאן, אני לא זוכר. ואיך השעה אצלי 11:43 כאשר חיכיתי בערך 20 דקות בחדר ההמתנה?
הסתכלתי שוב בשעון שלי, לוודא שאני רואה טוב. השעה הייתה 11:43:37. השעון לא זז.
אם זה היה שעון מחוגים הייתי יכול לחשוב שהסוללה נגמרה, אבל זה שעון דיגיטלי, אז מה יכול לגרום לשעון דיגיטלי להראות היטב את הספרות שלו, ובכל זאת להפסיק לרוץ?
האיש שמולי חייך אלי בסבלנות, אני כבר הרגשתי שמשהו פה הוא מעבר לכל דמיון.
"איך הגעתי הנה, ולמה השעון שלי עומד ומאיפה אתה יודע עלי הכל? מי אתה בכלל?" שאלתי. בתוכי הייתי לחוץ, רציתי לצעוק כמו בתמונה על הקיר, אבל האיש הזה יודע יותר מידי, הוא סבלני ומחייך. לכן, חשבתי, כדאי לדבר בשקט וברוגע, לפחות כלפי חוץ להיות מנומס.
הוא הסתכל עלי וענה בקול רגוע: "אתה זוכר שמשאית יצאה לעקיפה ממולך רגע לפני שנכנסת בדלת החד-צדדית לחדר ההמתנה"?
OK. כשהוא מזכיר לי אני מתחיל לחבר את הכל.
"ומי אתה", שאלתי.
"אני אלוהים".

עד כאן הסיפור.

הציור "הצעקה" The scream של אדוארד מונק, צויר בשנת 1893

http://he.wikipedia.org/wiki/הצעקה [1]

הצעקה

הצעקה

הציור "התמדתו של הזיכרון" Persistence of Memory של סלבאדור דאלי, צויר בשנת 1931

http://he.wikipedia.org/wiki/התמדתו_של_זיכרון [2]

התמדתו של הזיכרון

התמדתו של הזיכרון