- צבר – בלוג עם קוצים - https://tsabar.no-ip.org/blog -

חולם להיות בכושר

נכנסתי לחדר כושר. חיברתי את האוזניות לפלאפון ועליתי על אחד ממסלולי ההליכה הרבים, שמתי לפני בקבוק מים מינרלים ומגבת.

תקתקתי סמס קצר לאלוהי הרנדומיזציה של הנגן, שיעלה לי משהו טוב. עצמתי עיניים אל השקט שמאחורי הדמיון, הסתכלתי ימינה לעבר דלת הכניסה של חדר הכושר ולפתע ראיתי את שלמה ארצי נכנס, עם חולצת טריקו וג'ינס מהוה כמו שרק שלמה ארצי יודע להופיע (או גילי מיילי [1]).

כל המתעמלים בחדר הכושר הסתכלו על שלמה והוא הנהן בחיוך לכולם והתקרב אלי. הוא נעמד לפני ההליכון, לקח לי את המגבת ובקבוק המים וסימן לי עם הראש "בוא". הוא ניתק את האור של כל החדר כושר, ובאפילה שנוצרה סביב הוא הדליק פנס כחול.

"לאן אנחנו הולכים?" שאלתי את שלמה, ועוד לפני שסיימתי את המשפט, הגענו לשנת 1997 וראיתי מסביבי המולה של אנשים. שלמה פתאום הגיח למרכז הבמה וצעק "ערררב טוווב קיסרייייה".

וואו, אני אוהב את ההופעות של שלמה ארצי. עם בקבוק המים והמגבת, האנרגיות המתפרצות והקהל שחוזר הביתה צרוד. אצלו כל הופעה נגמרת בצעקות "ש-ל-ו-ו-ו-מ-ה א-א-א-ר-צ-י". ואני בִפְנים באקסטזה עם כל הקהל. חלום ממש.

הוא פותח כמו תמיד עם סרטון וידאו קצר, אני רואה את הצבעים הבוהקים ואת הנגנים. ואז שלמה מתחיל בשקט "ושואל מה את עושה, והם אומרים שהם לא יודעים, לאן, לאן, לאן" והקהל איתו. אח"כ הוא נותן בראש את "האהבה הישנה" ואת "ארץ חדשה", הוא שוב קונה כרטיס ללונה פארק לָילדה בת ה-12 ומראה לה זיקוקי די-נור. מי היא היום? היא צריכה להיות כבר בת 25. פעם היא הייתה כבר בת 21. מחשבות – שקט! שלמה ארצי על הבמה! הוא עוד יעלה שוב את פיטר רוט לשיר לנו את "טלפני טלפני". סליחה, זה לא בהופעה הזו, רק בעוד 10 שנים פיטר יצטרף ללהקה.

"חום יולי אוגוסט (הפלוגה)" מתחיל ב- "חם, חם, חם" וסינגולדה את ישראל מקבלים זמן במה. הושטתי את היד קדימה ומשכתי מהצוואר של שלמה את המגבת שלי, באמת חם פה. ניגבתי את עצמי ולקחתי שלוק מהבקבוק, רגע לפני ששלמה יתיז על עצמו את המים שישנם שם.

"לב שבור לרסיסים" והקהל שלידי מתפרע במיוחד, מרוב צעקות וריקודים נכנסים לי מרפקים לצלעות. אבל אני לא מתייחס – בהופעות של ארצי גם אני משתולל.

"נרקוד נשכח" ופתאום שקט בצד שמאל. הרמקולים הפסיקו לעבוד. שלמה על הבמה מצביע על האוזן שלו ומסמן לי "אוזן". הבנתי את המסר ואני מכניס מכשיר שמיעה לאוזן וחוזר לשמוע טוב את ההופעה. אפילו לשלמה ארצי, עם כל הניסיון ארוך השנים על הבמה, יש בעיות בהופעות.

האנרגיות המטורפות מתחילות לתת בי את אותותיהם, ואני יודע שמתחיל להיות מאוחר. ההופעה קרובה לסוף, שלמה ארצי נפרד מכולם והאורות על הבמה נכבים. את הפנס הכחול שלמה יורד לכבות בעצמו. הקהל מסביב נמוג פתאום, שלמה קורץ לי ונעלם בחושך.

לפתע נדלקים מלא אורות מסביבי כאילו יצאתי מחלום. מוסיקת טראנסים מחרישה את אוזני ואני רואה את אשתי מדוושת מולי באיטיות על אופני כושר. היא עוצרת, קמה אלי ואומרת "נו, סופסוף. חשבתי שבלעת היום סוללת אנרג'ייזר. כמה אפשר? ניסיתי לגעת בך, לשלוף לך את האוזניה מהאוזן. מה קורה"?

אני מסתכל על השעון שלי ורואה שבאמת מאוחר, ומעיף מבט לכיוון הלוח שעל ההליכון. לרגע אני מופתע – בחיי שאני לא יודע מאיפה צצו המספרים האלו על מד המרחק ומד הקלוריות שנשרפו. זו טעות, אני אומר לה, המכשירים משקרים. אני בכלל לא הייתי פה הערב, אלא בהופעה של שלמה ארצי.

היא טוענת שהיא לא יודעת מה עובר עלי, היא ראתה אותי פה כל הזמן.

בדרך הביתה כשלו רגלי. הייתי נורא עייף וכאבי שרירים הכריעו אותי, כאילו רצתי כמה קילומטרים טובים. אני לא יודע למה כ"כ כואבים לי הרגליים, לא זכור לי שהתאמצתי יותר מידי – לעמוד ולקפוץ בהופעה של שלמה ארצי לא אמור לתפוס ככה את השרירים. בפעם האחרונה שיצאתי מהופעה שלו, הרגשתי כמו על סמי מרץ ובכלל לא הייתי עייף, רק צרוד.

בני משפחתי וחברים יודעים שלפני כמה חודשים עוד הייתי מתנשף אחרי ריצת 20 מטר לאוטובוס בתחנה, והיום אני רץ קילומטרז'. אבל רק אני יודע שבכלל לא עשיתי כושר, אלא נהניתי מסיבוב הופעות והקלטות אולפן בכל הזמן הזה שגופי המיוזע היה על המסלול.